בשיא הסכסוך המשפטי שהתנהל בינו לבין חברת התקליטים שלו לשעבר, הד ארצי, שטענה כי עבד על אלבום מאחורי גבה והפר חוזה, הרגיש הראל סקעת כאילו כיבו לו את האש. בדרך כלל, מקומות נמוכים ומצוקות מבעירים את היצירה, אבל אצלו התסכול והכאב היו גדולים כל-כך, שגם השירים לא זרמו החוצה. המצוקה שלו הקצינה על רקע העובדה שדאג לסגור את כל הקצוות בהסכם מפורט לשנה, עוד לפני שהתחיל לעבוד על אלבומו הראשון, וגם זה לא עזר. הוא הרגיש כמו חרק שנמעך מתחת לרגלי מכונה אימתנית. אבל לא לאורך זמן רב. אל תטעו בבייבי פייס. סקעת הוא אחד שמבין ביזנס, מעריך כסף, ורואה חמישה צעדים קדימה. ואחרי שנה לא פשוטה, סאגת הד ארצי גרמה לו לחדד את חושיו המסחריים ולהחזיק את מושכות הקריירה שלו קצר מאוד.
"היה פה ספין תקשורתי לחלוטין של מנכ"ל חדש, שחשב שישנה את שוק המוזיקה", הוא אומר כשאנחנו יושבים בקפה מתחת למגדלי היוקרה התל אביביים שבהם הוא מתגורר. "ידעתי שאנצח, שהם יצאו קטנים ושהחברה הזאת תיסגר, אבל עצבן אותי שאני זה שצריך לשלם את המחיר. מתחילת הקריירה שלי ניסיתי לשלב בין אמנות לעסקים, ובגלל זה דאגתי שהכול יהיה מעוגן בחוזים. עם טמירה ירדני היה חוזה בין בני אדם כי הם לא מכריחים אף אחד להיות איתם. אבל עם הד ארצי, הדוד שלי, שהוא עורך דין, הגדיר תקופת זמן של התקשרות לבקשתי, כי קלטתי שעולם המוזיקה מתייחס אל האמן כאל מוצר - מוצר שחברת התקליטים מאוד אוהבת ומעריכה, אבל מוצר".
- היית בתנופה ונשרפה לך שנה קריטית.
"הקפאתי את העבודה על האלבום וזאת הייתה תחושה נוראית. 95% מאנשי הד ארצי מכים על חטא בגלל הדבר הזה. אני קיבלתי אישור מהמנכ"ל הקודם, רוני קליינפלד, לעבוד על התקליט הזה. כל האנשים שאיתם אני עובד, ושליוו אותי בתקופה הקשה הזאת, הם אנשי אמון או משפחה. כל מי שפוגש אותם מבין שאנחנו עושים את הדברים מאהבה. הכי נורא, שזה לכלך אותי כבן אדם, כי הצטיירתי כנוכל. בסופו של דבר, השופט דחף לפשרה. הם שחררו אותי מהחוזה, נתנו לי את הזכויות על השירים שלי, ושילמו 80% מהוצאות בית המשפט. אבל על השנה שהתבזבזה אף אחד לא פיצה אותי".
- איך ממשיכים משם?
"קלטתי שזה לא פוגע באמנות להתייחס אל עצמי כעסק, ואספתי את הכול אליי. הפסקתי לעבוד עם אנשים מסוימים כי רציתי שליטה מוחלטת על הדברים. בחשבונות אני זה שעובד מול הבנקים, מול עורך הדין שלי, מנהל הוצאות והכנסות מול הרואה חשבון - כל הדברים שרק ביקרתי אותם קודם. יכול להיות שגם בלי כל הסיפור על הד ארצי זה היה קורה, אבל בשלב יותר מאוחר. כיום יש לי חברה שאני מנהל כעסק. אסף דרעי עושה בשבילי את המשאים ומתנים, ואני מעודכן ומאשר. אני עושה את הכול מאחורי הקלעים".
- חתמת על חוזה עם ארומה. לא חששת?
"האנשים שניהלו את הלייבל של ארומה עבדו איתי בהד ארצי. בהתחלה התלבטתי. מה אני, קפה? אבל אז הייתי בניו יורק וקניתי אלבומים של ג'ון לנון ושל נורה ג'ונס בסטארבקס, ומכיוון שלא באתי לשם עם דעות קדומות, מבחינתי זאת הייתה חנות כמו כל חנות אחרת. הבנתי כמה אנחנו ציניים פה. אני אוהב להעז. תמיד אני מחפש איך לשנות ולבוא מכיוונים שונים. את מכירה את הברקודים בעיתונים?".
- בטח. ברקוד שמפנה לשיר שלך יהיה בכתבה.
"אז זה רעיון שלי ושל חברה טובה שלי, שחשבנו איך לשווק את האלבום בצורה יותר מתוחכמת. בחברות תקליטים באל. איי ראו את זה והשתגעו".
- איך הייתה העבודה על האלבום השני?
"הדרך אליו הייתה דומה לזו של האלבום הראשון. עבדתי עם יזהר אשדות. היה לי יותר דרייב".
- למי היית צריך להוכיח?
"בעיקר לעצמי. עברתי המון שינויים בחיים, ואני תוהה אם הם באו בעקבות הפרשה. כל דבר כזה הופך אותך לבן אדם עם יותר כוח. אמנים מפחדים מהמונח עסק. לא רק שעסק לא פוגע באמנות, הוא הופך אותה להרבה יותר טובה. אתה רוצה שהעסק שלך יגדל, ובמוזיקה אתה רוצה להגיע לקהל יותר רחב ולהפוך אותה ליותר מעניינת".
- העיסוק בצד המסחרי של האמנות שואב אנרגיות שהיו יכולות להזין אותה.
"בהתחלה זה קצת מפחיד. אתה מפחד לעשות טעויות, אבל לא היה לי ספק שכל מי שאני עובד איתו יעזור לי. מאז שאני קטן אני עובד. עבדתי בסאבווי, כסוכן שטח בסוכנות דוגמניות, כמלצר בשיפודייה, כמלצר מזמר, באירועים פרטיים ובבנייה. זה בשבילי העיסוק המקביל למוזיקה. תמיד נגעתי בעסקים. במוזיקה אני תימני ובעסקים אני עיראקי. אני מאוד אוהב נדל"ן. בגיל 13 עבדתי עם קבלן, חבר של ההורים, ונהניתי מכל רגע. הייתי יכול להסתכל שעות על הבניין שבו גרתי, על תהליכי הבנייה, עזרתי לבנות את הבית של ההורים".
- למה לא למדת אדריכלות, למשל?
"אולי זה עוד יקרה. כרגע אני לא מתעסק בזה ברמה המקצועית. קניתי דירה ואני מסתכל על פרויקטים חדשים, על קרקעות. אנשים תמיד יצטרכו לגור איפשהו. גם אם תהיה עלייה או ירידה, תמיד יהיה לזה ערך. ההתעסקות שלי בדברים אחרים, ביניהם הנדל"ן, באה כדי לצבור ביטחון כלכלי כדי לייצר שקט במוזיקה. תעשיית המוזיקה במצב לא טוב. אנחנו מתפרנסים יפה מאוד, אבל לא ברמה שנראית לעין. יצאתי במופע חדש, 'שוב מאושר', שהשקענו בו המון כסף, החלטה לא פשוטה. פה לא התקמצנתי בשקל, כי אלה החיים שלי, אפילו שאני יודע שרק מהכרטיס האלף אתחיל להרוויח משהו. במוזיקה אני משקיע את נשמתי".
- אתה לא נראה לי טיפוס בזבזן.
"אני חי טוב, אבל מחושב. יש דברים שלא אוותר עליהם, כמו נסיעות לחו"ל ודברים שקשורים לעבודה, אבל בשנים האחרונות הפכתי לצרכן חכם יותר בכל מה שקשור לכלכלת הבית. לא הבנתי את ההבדל בין AM:PM לרמי לוי. עידן, החבר שלי, אמר לי, פה זה נורא יקר. קפה עולה 35 כאן ו-25 במקום אחר. זה לא מה שיציל אותי, אבל זה כיף. ברגע שקניתי דירה נהיה לי שקט נפשי גדול".
- כחלק מפיזור הביצים בכל מיני סלים, התחלת להופיע בהבימה במחזמר "כמעט נורמלי".
"לעבוד בתיאטרון זה שיקול כלכלי גרוע, אבל זה בדיוק כמו שבמוזיקה אין שיקולים כלכליים. בתיאטרון אני מרוויח פחות, אבל זה מאוד חשוב לי כאמן. זה לגעת בעוד משהו ברבדים שיש לך. אם לא תתפתח, לא תהיה מעניין. אני שר יותר טוב בגלל המחזה הזה, כי המשחק מותח אותך, מביא אותך להתמודדות עם דברים שונים, פסיכולוגית ונפשית, בעיקר במחזה כמו כמעט נורמלי, שעוסק בעולם מחלות הנפש. יש שם רוטינה של עבודה. אתה עסק. אתה צריך לקום בבוקר וללכת לעבוד".
- אתה מצליח לעמוד ברוטינה הזאת?
"יש דעה רווחת שזמרים הולכים לישון בשש בבוקר, קמים בשלוש, מחממים את הגרון ויוצאים להופעה. לתקופה זה כיף, אבל אני לא חי ככה".
- אתה מכריח את עצמך לכתוב?
"אני מודה שפעם הייתי עצלן יחסית. הייתי מחכה למוזה ולא כותב לפי הזמנה. בשנים האחרונות אני באנרגיה של עבודה ויש לי משמעת. 70% מהדברים שעשיתי בעבר היו ביצוע, אבל כשהקהל נחשף לחומרים שאני כותב, זה אחרת. אין כמוך לנסח את עצמך".
- את היציאה מהארון עשית בצורה מחושבת.
"לגמרי. חיכיתי לרווח בין פרויקטים, כדי שלא יגידו שיצאתי מהארון כדי למנף את עצמי או לשווק אלבום, וכדי שזה לא יהפוך לעניין רכילותי. בעיניי יש לזה ערך חברתי, שמאוד חשוב לאנשים שעוסקים באמנות. זה לא איזה סוד מחדר המיטות, אלא מי אתה ומה אתה בתור בן אדם, מה שבא לידי ביטוי באמנות. היה לי ברור שתהיה תקופה שיעסקו בזה שיש לי בן זוג, אבל היו לי שתי החלטות - שאני לא מוותר על החיים שלי, ושאני עובר את זה וממשיך הלאה".
- מה הלאה באמת?
"אני כותב חומרים לאלבום הבא ואני רוצה לעבוד בחו"ל. היו לי פגישות, הצעות קונקרטיות, ולא עשיתי את זה. עידן אומר לי דבר נכון - ביום שתרצה את זה באמת, זה יקרה. יכול להיות שזה בגלל ההקרבה הגדולה שזה דורש. האמת? לא בא לי על בדידות".