היצמדותו של שר האוצר לתקציב הדו-שנתי, כהישג הבולט של פעילותו הכלכלית, מלמדת הן על היעדרם של הישגים מוחשיים כלשהם והן על עיוורון לכשלים המרובים המלווים את הרעיון מלידתו. הורתו של התקציב הדו-שנתי הייתה באמצע שנת 2009, עם כניסתו של יובל שטייניץ לתפקיד שר האוצר. כיוון ששנת התקציב הייתה כבר באמצעיתה בזמן שממשלת נתניהו החלה למשול, נקבע התקציב בפועל לשנים 2009-2010.
ייתכן כי בנסיבות הספציפיות ההן היה התקציב הדו-שנתי הכרח בל יגונה, אלא שהחזרה הכפייתית עליו איננה תואמת עוד את המציאות. תקציב דו-שנתי איננו מתאים למצבה של מדינת ישראל, שכן קצב האירועים בה גבוה מרוב המקומות. תקציב דו-שנתי מצמצם גם את חופש התמרון כנגד המצב המאקרו-כלכלי העולמי, שמשתנה במהירות מסחררת מאז שלהי 2008.
לא התאים למציאות
מבט פיקח אל העבר הקרוב מלמד כי מאז שנכנס תקציב 2011-2012 לתוקף, השתנתה המציאות הגיאו-פוליטית סביבנו באופן דרמטי. בתקופה קצרה זו התחוללה במצרים הפיכה שזעזעה את העולם הערבי כולו, סוריה קרסה לתוך מלחמה פנימית עקובה מדם, יוון שוקעת תחת נטל של חובות מאמירים, והאיחוד האירופי כולו מחשב להישבר מעומק המשבר הפנימי.
גם בחברה הישראלית חלו בתקופה זו שינויים מרחיקי לכת. הישראלים הבינו פתאום את כוחן של טכנולוגיות המידע והרשתות החברתיות, לפעולה כנגד החברות ששולטות בכלכלה הישראלית. המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011 נתנה ביטוי למאוויים חדשים ולצרכים מושתקים, וגם הבהירה באופן ברור לממשלה כי לאזרחים נמאס מהפקרתם המתמשכת על-ידי המדינה.
קל לראות כי התקציב שעוצב לפני שנתיים מעולם לא התאים למציאות, ועל כן הוא חייב שינויים והתאמות באורח תדיר. כמעט מיד לאחר שנכנס לתוקפו, בפברואר 2011, נערך בתקציב קיצוץ רוחבי למימון הוזלת התחבורה הציבורית. אלא שקצב השינויים בישראל ובאזור רק גבר. בסוף אותה שנה נערך בתקציב קיצוץ נוסף, למימון בניית הגדר בגבול מצריים. חודש לאחר מכן קוצץ התקציב בשלישית, על מנת לממן את התוכנית לחינוך חינם מגיל שלוש. רק לפני חודש קוצץ התקציב ברביעית, על מנת לממן את ההפחתה במס על הדלק. ועוד היד נטויה.
שר האוצר מתהדר בכך שהתקציב הדו-שנתי הינו פריצת דרך ברמה עולמית, ודומה כי אילו לא היה אדם צנוע במיוחד, ייתכן שאף היה מצפה לפרס נובל לכלכלה בעבור ההישג האינטלקטואלי הכביר. אלא שגאוותו של שטייניץ על התקציב הכפול מתקיימת בבדידות מזהרת. אילו לא היה עיוור למתרחש סביבו, היה שם לב ששום מדינה איננה הולכת בעקבותיו, ועוד יכול היה לשים לב לשתיקתו הרועמת של בנק ישראל, שראשיו נמנעים בעקביות מלשבח את הרעיון.
בנייתו של תקציב מדינה מבוסס על יכולת החיזוי של כלכלנים את העתיד. האמונה כי ביכולתם של כלכלנים לחזות את העתיד בטווח של 30 חודשים מופרכת כל-כך, שנדרש עיוורון עמוק בכדי להחזיק בה. לעתים קרובות מדי אין ביכולתם של כלכלנים לחזות אפילו את המחר.
הטעות הבסיסית השנייה של שטייניץ היא שתהליך התקצוב הינו לכאורה מהלך טכני ניטרלי, פסיאודו-מדעי, שיכול להיערך, כל כולו, על-ידי כלכלני האוצר. לטענה זו אין שום שחר. למעשה, התקציב הינו ביטוי מוחשי לערכים ולסדרי עדיפויות, והינו הביטוי המוחשי העליון להשקפתה הפוליטית של הממשלה.
תקציב "אפס" חדש
זה כמעט עשור שהדוקטרינה השלטת בכלכלה הישראלית הינה דוקטרינת נתניהו, שעיקרה צמצום מסים ישירים על חברות מסחריות ועל העשירון העליון, העלאתם של מסים עקיפים, הפרטה וצמצום השירותים שהממשלה מספקת לאזרחיה. בקיץ האחרון התברר שאזרחי ישראל מאסו במדיניות הזו והם מבקשים שינוי.
מה שמדינת ישראל צריכה, אם כן, איננו תקציב דו-שנתי שימשיך את דוקטרינת נתניהו, אלא תקציב "אפס" חדש שיוביל לשינוי. תקציב "אפס" כזה, שסדרי העדיפות בו צריכים להיכתב בשיתוף האזרחים, וששם את כבוד האדם וחירותו במרכז, ייתן ביטוי לאחריותה של המדינה לכך שאזרחיה יוכלו לפעול בחופשיות על מנת לממש את צרכיהם ההכרחיים.
הכותב הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת תל אביב ור' מטה יו"ר העבודה