מומחים וחובבי כדורגל ברחבי העולם לא ציפו לראות בגמר ליגת האלופות השנה את שתי הקבוצות האלו. הן לא ברצלונה או ריאל מדריד, והן לא מנצ'סטר סיטי או יונייטד. אין להן את הסקס-אפיל של אלו. אבל לקבל דווקא את באיירן מינכן, אחרי שהושפלה עונה אחרי עונה על-ידי צעירי דורטמונד? דווקא צ'לסי, שסיימה שישית בפרמיירליג, העונה הגרועה ביותר שלה בעידן רומן אברמוביץ'?
כך או כך, קיבלנו גמר צ'מפיונס קלאסי עם שתי קבוצות שנהנות מכושר עמידה, סיבולת והתמדה יוצאי דופן, שנרכשו בהרבה שנים של נסיון מערכתי. אבל פה פחות או יותר מסתיים הדמיון הבסיסי בין הקבוצות. הנה כל הנקודות הלא משיקות שלהן:
המהות
לבאיירן יש מוטיב: "מיה סאן מיה", שזה בהגייה בווארית "אנחנו מי שאנחנו". רוצה לומר - שאר העולם לא מזיז לנו. אנחנו שחצנים, יש לנו מוניטין, יש לנו עדיפות על כולם, ואנחנו גאים בכך. עם 22 אליפויות בונדסליגה וארבע זכיות בגביע/ליגת אלופות, אין הרבה מועדונים שיתווכחו עם באיירן, שלא לדבר על להתמודד איתם.
ההצלחה הבווארית היא תודות לגורם אחד, וזה במפתיע לאו דווקא הכסף. המצב הפיננסי המזהיר של באיירן הוא תוצאה של ניהול נכון ותכנון מראש. החשיבה קדימה, היא הנקודה המרכזית. חשיבה המבוססת על מצבור ידע מקצועי חסר תקדים באירופה אצל בעלי התפקידים. אף גורם לא מקצועי לא מתקרב לבית האגודה ב"סבנר שטראסה 51" במינכן. מבנה האגודה, המעוגן בחוקיה, מבטיח חסינות מפני מניעים זרים.
לכן, בבאיירן חוששים יותר מכל מהיום בו הנשיא, אולי הנס, ילך הביתה. השאלה היא האם עד אז הוא יעביר לא רק את הידע שלו למקצוענים שמכירים את הכדורגל על בוריו, כאלה שיקדישו את כל כולם ואת כל מרצם למועדון; אלא האם גם ההבנה האסטרטגית שלו, השימוש המושכל בתקשורת ובפרובוקציות, כמות המידע האגור אצלו והניהול שמגלח כל אלמנט שלא נע במקביל לכיוון המטרות של באיירן - האם כל אלה ניתנים להנחלה.
לצ'לסי, מצד שני, יש מוניטין קצת מדשדש. תפקיד השטן העשיר של הכדורגל האירופי אמנם עבר בירושה למנצ'סטר סיטי ופ.ס.ז', אבל עבור רוב אוהדי הכדורגל בעולם, צ'לסי לא היתה קיימת לפני שקנה אותה אברמוביץ' ביוני 2003. גם השם והאסטרטגיה של צ'לסי מבוססים על גורם אחד בלבד: כסף. בתשע העונות שחלפו מאז עברה צ'לסי לידיים רוסיות, היא השקיעה ברכישות שחקנים חדשים כמעט 870 מיליון אירו, סכום דמיוני. גם באיירן הוציאה באותה תקופה סכום חסר תקדים עבורה, כדי להישאר קבוצת צמרת אירופית: 311 מיליון אירו.
לכן החשש בצ'לסי הוא מהיום בו הברז ייסגר. לא משנה אם מדובר ביישום כללי הפייננשל פייר-פליי של אופ"א, או ביום שבו ייגמר החשק של אברמוביץ' לשחק בצעצוע הכחול שלו. ברגע שהזרם יהפוך לזרזוף ואז ייפסק, תעמוד צ'לסי בפני התהום.
הכסף
מעבר לעובדה שבאיירן היא קבוצה רווחית, בעוד צ'לסי מפסידה סכומים אדירים (ראו גרף), אצל הגרמנים ניכרת מחשבה ארוכת טווח ויכולת לנצל הזדמנויות, מה שלא ממש אפשר להגיד על היריבה שלהם בגמר.
אצל באיירן התחילו לדבר לפני 12 שנים על מעבר לאצטדיון חדש. למרות שיו"ר חברת ההקמה, שהיה נשיא היריבה העירונית מינכן 1860, נאלץ להתפטר עקב פרשת שחיתות - נבנה בצפון מינכן האצטדיון, שיארח את הגמר בשבת והוא אולי החדיש והמפואר באירופה, בהשקעה של 340 מיליון אירו. בדרך, פשטה מינכן 1860 את הרגל, ובאיירן נאלצה לקנות ממנה את חלקה במגרש בן 69,901 המקומות. ובכל זאת, החזר ההלוואה שנלקחה עבור מימון האצטדיון מתקדם מהר, ו"התשלום האחרון יתבצע בעוד 6-7 שנים", הכריז הנס.
וצ'לסי? היא לא מנצלת מספיק את יתרונה הגדול: המיקום. בלונדון, ואת זה מוכיחה ארסנל, אפשר להכניס הון תועפות מ"ימי משחק" (מכירות כרטיסים ומנויים, מרצ'נדייז ומזון באצטדיון הביתי). במטרופולין הענקי זו לא בעיה למלא אצטדיון גדול אפילו פעמיים בשבוע, במחירים גבוהים מכל עיר אחרת באירופה. כיום מכניסה צ'לסי בממוצע 2.5 מיליון אירו בכל יום משחק, לעומת 3.3 מיליון בממוצע אצל ארסנל. העובדה שצ'לסי עדיין לא מנצלת את הפוטנציאל הגלום בלונדון היא מפתיעה, כיוון שעל סטמפורד ברידג' כאצטדיון מוגבל קיבולת (41,837 מקומות), הזקוק למודרניזציה (נפתח לראשונה בשנת 1876...), מדברים כבר למעלה מעשור.
לפחות צ'לסי הגישה, אחרי היסוסים ועיכובים של שלוש שנים, הצעת רכישה לשטח של תחנת הכוח המיועדת להריסה "באטרסי" (המפורסמת בעקבות הופעתה על עטיפת "אנימלס", אלבומה של פינק פלויד מ-1977), במטרה להקים שם מגרש עם קיבולת של 60 אלף מקומות.
אולי הנס ואברמוביץ'. הבוסים
אסטרטגיית הרכש
המילה שמתארת טוב מכל את האסטרטגיה של באיירן היא סולידיות. הסיכון שלוקחים במועדון הוא תמיד מוגבל ומחושב היטב. ניקח למשל את נושא הסגל: זה לא שבאיירן לא משקיעה הון ברכש יקר - 25 מיליון אירו עבור פרנק ריברי, 24 מיליון עבור אריאן רובן, 22 מיליון עבור מנואל נוייר, 30 מיליון עבור מריו גומז. אבל הרכש הוא ממוקד מטרה. בבאיירן לא קונים שחקן רק כי הוא טוב ומתכננים סביבו תכנית משחק; בבאיירן, בהחלטה משותפת עם המאמן, בודקים איזה שחקן עולמי שווה את המחיר שלו ויכול לשפר עמדה ספציפית בקבוצה. זה לא קשה כל כך ליישום, כשיש לך כרשת ביטחון את מחלקת הנוער הטובה בגרמניה: שבעה שחקנים מהרוטציה הקבועה השנה בקבוצה, גדלו בנוער של באיירן - שוויינשטייגר, לאהם, מולר, קרוס, באדשטובר, אלאבה, קונטנטו. "דור הזהב" של גרמניה יוצר במינכן.
האסטרטגיה של צ'לסי היא הפוכה: הצלחה בכל מחיר. משהו לא עובד? נקנה חדש. זה מעלה את מחיר הסגל, כמובן. פרננדו טורס, רכש בשווי 50 מיליון אירו, שבר שיא העברות בפרמיירליג שאולי לא יישבר לעולם. שלוש אליפויות אנגליה בשבע השנים האחרונות, ארבעה גביעים ושתי הופעות בגמר האלופות, מראים שזו לאו דווקא אסטרטגיה כושלת. רק שזו הליכה על-פני תהום: כישלון בגמר בשבת, חוסר רלוונטיות בליגה - ואולי גם העניין של אברמוביץ' יתמסמס.
הכוכבים
בשתי הקבוצות ישנם שחקנים מעולים שיכולים לנהל משחק חכם, כמו שוויינשטייגר, קרוס, למפארד וראמירז. אבל לכל אחת מהקבוצות יש שחקן אחד שהאנרגיה שלו לבד יכולה לשנות את פני המשחק. שחקנים ששונים מאוד באישיותם.
בצ'לסי זה דידייה דרוגבה. הוא אחד מגדולי החלוצים בפרמיירליג, אי פעם. הוא ווינר שכובש בכמעט כל משחק גמר שהוא משתתף בו. יותר מכך, דרוגבה הוא אדם משכמו ומעלה. כל שחקן על המגרש מראה לו כבוד, אבל זה לא הכל: הוא הכדורגלן היחיד שנבחר לרשימת "100 האנשים המשפיעים בעולם" של ה"טיים מגזין". הסיבה: הוא אחראי אישית לסיום מלחמת האזרחים בחוף השנהב מולדתו, נחשב לאדם הפופולרי במדינה וחבר בכיר בוועדות האמת, הפיוס והדיאלוג שהוקמו כדי לגשר בין הדרום והצפון במדינה. חוץ מזה, הוא לוחם ותיק לזכויות האזרח ומוחה בפומבי על אפליה וגזענות.
על אריאן רובן, מצד שני, כתב ה"דר שפיגל" שהוא "גוש קיא. הוא מסתובב על המגרש עם פרצוף נעלב ללא הפסקה, מטריד ומעצבן". אחרי שתומאס מולר עשה תנועת יד מזלזלת בתגובה לעוד בעיטת עונשין מבוזבזת של רובן, חנק אותו ההולנדי. לריברי הוא הביא את הסעיף במשחק עד כדי כך, שבחדר ההלבשה הוא הכניס לו אגרוף, כך שרובן הסתובב שבוע עם עין כחולה. אבל רובן הוא גם גאון בתנועה. השערים והבישולים שלו הם רגעי קסם של כדורגל, ומלהיבים את כל הקבוצה. לריברי יש הרבה יותר בישולים ושערים במצטבר, אבל אלה של רובן משנים בדרך כלל משחק.