לפני כחודש הגיעה לירושלים כתבת CNN ארין בארנט כדי לראיין את בנימין נתניהו במעונו. בארנט היא השיקסע האולטימטיבית: שיער ברונטי גולש, עיניים כחולות, ואף מחודד וסולד כמו אגודל של פואד. השניים ישבו בחצר הפנימית מופזת השמש של מעון השרד. חולצתה של בארנט הייתה מכופתרת סולידית אך מתריסה, והיא התנועעה בכיסאה כנמרה. נתניהו, כהרגלו, ישב זקור כמי שסובל מבעיות גב, וניסה לשמור את ידיו על ברכיו.
חדי אוזן יכלו לשמוע מחוץ לעין המצלמה את שריקת העשן שעלתה מאוזניה של רעיית רה"מ. בארנט פלרטטה עם נתניהו כאחרון התאורנים. על הישגיה העיתונאיים בראיון מיהרה לדווח טרם שידורו ב"חדר המצב" של וולף בליצר. מהבעת פניו של בליצר הוותיק, ניתן היה להבין שלא נפל מרגליו. בלשכת רה"מ היו מרוצים.
מתחילת הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלת ישראל, מתנהל נתניהו כמי שמה שקוסם לו בתפקיד כפוי הטובה שאליו נבחר, זאת ההזדמנות להיות ראש ממשלת ישראל בארה"ב. זה החל בביקורו הראשון בוושינגטון, שבו נאם בפני כינוס משותף של הקונגרס והסנאט, ביקור שגרע שנה מחייו של הנשיא קלינטון שמתעב את נתניהו במרץ גלוי. וזה ממשיך ברומנים הרבים שמנהל נתניהו עם התקשורת האמריקנית. ליצחק רבין המנוח הוקדשו שני שערים של "טיים", האחרון אחרי מותו; גם לנתניהו יש כבר שניים.
אתם מאמינים? עושה שלום במרומיו ויורשו בתפקיד נחשבים לזהים בעיני "טיים". בימים אלה ממש מכינים בירחון "וניטי פייר" היוקרתי והנחשב כתבת דיוקן גדולה על נתניהו. הכתבה נולדה על סמך הבנות שהושגו. נוכח תקשורת ישראלית שחוץ מ"ישראל היום" אינה סרה למרותו, תפיסת העולם המנחה את לשכת רה"מ, היא לנהל את ענייני המדינה באמצעות גיחות מבוקרות לתקשורת האמריקנית. המרחק שהפריד פעם בין העיתונות האמריקנית להדיה בישראל התקצר פלאים, ואת מה שחשוב לו לומר לאומה ללא הפרעה מצד מראייניו, אומר נתניהו באמריקה. קשה להאמין, אבל זה עובד.
עסקאות תגרניות
היה נעים לחשוב שמדובר בעיתונות פרופר, אבל לא אלה הם פני הדברים. מדובר בעסקאות ברטר תגרניות. נתניהו הקיף עצמו במקצוענים שמבשלים לו מצבים שאינם בהישג ידו בבית. לא במקרה היה זה ריצ'רד סטנגל, עורכו הראשי של "טיים", שבא לראיין את נתניהו וזכה לנגישות שעיתונאי ישראלי יכול רק לחלום עליה. סטנגל פרע את השטר במלואו: כתבת שער חיובית; צילום השער האפקטיבי מדגיש את נחישות רה"מ באמצעות העיקול המתריס של שפתו העליונה המצולקת, והשאיר מחוץ לפריים את שזירת השיער הלבן מבית הלוואה וחיסכון, שאינה עומדת בבריזה הקלה ביותר; מקור כיתוב השער, "המלך ביבי", ביבי קינג אם תרצו, באזכור של אנשי נתניהו את כינויו של ראש ממשלה קודם: אריק שרון.
מכל ראשי הממשלה הקודמים, מזכיר נתניהו את גולדה מאיר, שנשאבה לתפקיד אחרי מותו של לוי אשכול. לגולדה ולנתניהו פרק אמריקני משמעותי בביוגרפיה שלהם. פיסת חיים שאחראית בעיקר לאנגלית הטובה שבפיהם וליכולתם לדבר לאמריקנים כאל בני עמם. על שמה של גולדה רשום האסון הגדול ביותר של מדינת ישראל, התקפת הפתע הערבית לא מחויבת המציאות במלחמת יום כיפור. נתניהו כבר החל את תהליך הרישום בטאבו של ההתקפה באיראן. למרות שההתקפה הזאת נראית הקיץ פחות ברורה ומיידית מאשר בעבר, בהתכתבותו הנמרצת עם התקשורת האמריקנית, מעל ראשו של הבוחר הישראלי, מכין נתניהו את הקרקע ליום פקודה.
גם נתניהו, למרות גילו הצעיר, שבוי בגלותיות שזורה בשואה שאפיינה את תפיסת עולמה העיקשת והאפוקליפטית של גולדה. הסבתא המסרסת של הציונות לא הכירה בפלסטינים ולא האמינה באופציה של שלום. הזמן שחלף הניע את נתניהו על פני ציר של מציאות וריאל-פוליטיק, אבל גם הוא אינו ערוך, למרות הבטחותיו הרבות, לעשות את הוויתורים שיביאו את סוף הסכסוך. את הזמן שעובר בדשדוש מייאש במקום, מנצל נתניהו לתקשר בשיק ובשרמנטיות כובשת עם האומה שבה היה מעדיף למשול: אמריקה.