הרבה נכתב על תשוקת הנדל"ן הישראלית בחו"ל, אבל לא כל מי שמממשים אותה מעוניינים רק בנכס להשקעה. יש בהם גם המנצלים את ההזדמנות לפתוח מקום אירוח מהסוג שהם עצמם היו רוצים למצוא בחו"ל - מלון קטן, בקתה בהרים, אחוזה כפרית - כבסיס לטיולים בסביבה. אנשים מהסוג הזה לא רואים באדמה ובבית רק עסק, אלא סוג של מימוש פנטזיה. בדרך כלל הם גם גרים במקום בעצמם ועם משפחתם, לפחות בחלק מהזמן, בניגוד למי שמשקיע ב"נכס", וההשקעה היא הרבה מעבר לכלכלית גרידא. להלן שלושה סיפורים כאלה, של ישראלים שפתחו מקומות נופש מעבר לים.
חן ינאי, חווה ירוקה בקטלוניה
לפני כמה שבועות קיבל חן ינאי שיחת טלפון. על הקו היה בעל מלון בוטיק יוקרתי השוכן לא רחוק מהחווה של חן בספרד, ובפיו בקשה לא שגרתית. "הוא סיפר על זוג אמריקאים שהחליטו לערוך את החתונה שלהם במלון שלו, ומחפשים מקומי דובר אנגלית שישיא אותם בטקס לא רשמי, ושאל אם אהיה מוכן לערוך את הטקס. הסכמתי, גם הזוג שמח להצעה, וכך היה".
כך הפך חן, ישראלי שורשי והבעלים של Masia el Reme - בית חווה עתיק ברכס הרי ייבריה (Llaberia) בחבל קטלוניה בספרד - ל"כומר" לעת מצוא. "במשך הזמן שאנחנו כאן נוצרו חברויות מופלאות ברמות האישית והעסקית", הוא אומר.
הכול התחיל בשנת 2000, כשחן, שניהל בעבר את האירוח בבית ספר שדה הר הנגב במצפה רמון, רכש את חוות El Reme הענקית, על 300 הדונמים של מטעי עצי השקד והזית ובית החווה המתפורר בן 450 המטרים הרבועים שבה. "לקח לי כמעט חמש שנים של עבודה סיזיפית והתמודדות עם הביורוקרטיה המקומית לשקם את החורבה, לשפץ את השבילים, ולהפוך את המקום למרכז אירוח אקולוגי. למדתי לבנות ירוק, לגזום ולחרוש, לזרוע ולקצור, יצרתי היכרויות עם הכורמים, הכובסות, המבשלות ועם עובדי האדמה המבוגרים, שהנשים שלהן מגיעות לשטח עם האוכל בתקופת קטיף השקדים או מסיק הזיתים".
הוא למד מחקלאי הסביבה ומהבנאים המקומיים את שיטות העבודה המסורתיות, ללא שימוש בחומרי הדברה, ובעיקר רכש היכרות מעמיקה עם העם הקטלאני, עם נופיו ועם תרבותו.
החווה שוכנת באזור מוגן, עם עיטים נדירים המקננים במצוקים שבתחומה, עם מיני טריטון וסלמנדרה במעיין הנובע בה, ועם עץ בן 600 שנה. את התמונה משלימים נחל ומערת נטיפים.
בעצם, את הרומן שלו עם ספרד החל חן כבר לפני 25 שנים. "הייתי בן 22 כשנסעתי לאנדלוסיה ללמוד גיטרה פלמנקו, וקיוויתי למצוא את נערת חלומותיי ולחיות במערה באזור גרנדה. כשהבנתי שנגן גיטרה פלמנקו לא יצא ממני, וגם נערת החלומות לא הפציעה, יצאתי לטיול רגלי של שנה, שבמסגרתו חציתי את רכס הפירנאים".
אחר כך חזר ארצה, אך המשיך לטייל בספרד שוב ושוב. "לפני 12 שנים אירחתי במצפה רמון פרופסור לאנרגיה סולארית מברצלונה, שהגיע לכנס והציע לי לבוא ללמוד צילום באוניברסיטה בברצלונה. לקחתי את אשתי ונסענו".
בית עזוב בהרים
באחד הימים, כשאכל במסעדה בעיר, צד את עינו תצלום של בית עזוב בהרים. "בעל המסעדה סיפר שרכש אותו מזמן, שילדיו אינם מגלים בו כל עניין, ושהוא משתוקק למכור אותו. קמנו ונסענו לשם, ומבלי לדעת מה אני עושה רכשנו את המקום".
השאר היסטוריה. הם חזרו אמנם למצפה רמון, שם נולדו הילדים (התאומים בני 8 וחצי והצעיר בן 6), אך בחופשות, ובעיקר כשהתקציב אפשר זאת, הוא חזר לחווה כדי להמשיך במלאכת השיקום, עד שלפני כשנה הגיעה לשם המשפחה כולה במטרה להפוך את החווה למקום אירוח לקהל הישראלי, להכיר לו את קטלוניה, וגם להגשים חלום.
"מי שמגיע לחבילת תיור של שבוע בברצלונה לא נפגש בקטלוניה האמיתית", אומר חן. "החיים פה משלבים פשטות עם עבודת אדמה וטבע. אפשר לשוטט בין כפרים עתיקים עם מאפיות של פעם, נופים, אנשים, טעמים, מוזיקה, כרמים וריחות, ערים צבעוניות, שבילי רועים ושבילי הליכה ורכיבה. המון ספרדים נוטשים את עבודת האדמה, ואפשר למצוא פה מטעים שלמים עמוסי פרי שאין לו כל דורש. אנחנו מציעים בעונה סדנאות מרציפן, החל בקטיף השקדים ועד עיצוב הממתק".
המקום שלהם שוכן על ה-GR7, אחד ממסלולי ההליכה המפורסמים באירופה. "אנחנו מתאמים עם האורחים המיועדים ציפיות - מרמות הקושי של המסלולים ועד תחומי העניין, ערוכים ללוות אותם לאורך כל שהותם איתנו, וגם לעזוב אותם לנפשם אם זהו רצונם.
"המספרים מדברים על כ-350 עד 400 אלף ישראלים שיגיעו השנה לקטלוניה, רובם סביב ברצלונה. ישראלים שמתקשרים כדי שאארגן להם טיול בברצלונה ובפורט אוונטורה, הנחשב לפארק השעשועים הגדול ביותר באירופה, אני מפנה לסוכנויות נסיעות מקומיות או בארץ".
יהיו שיגידו שאותו דבר יכולתם לעשות בגליל, בנגב.
"בארץ צריך ים של כסף, שלי אין, בשביל חלקת אלוהים שכזאת ופרויקט שכזה. אם מישהו יציע לי פרויקט תיירותי-חינוכי שכזה בארץ - אני בא".
מוריה רוקמן, בקתה בהרי האלפים
לפני כשנתיים וחצי טיילה מוריה רוקמן בפורטוגל ופגשה שוויצרי צעיר בשם איירה. סיפור האהבה שניצת ביניהם נשא את מוריה, שותפה במשרד ליחסי ציבור בישראל, לבקתה בכפר העתיק Rossiniere בהרי האלפים בדרום מערב שווייץ. "הבקתה, שנבנתה לפני 360 שנה, נראית כמו הבית של היידי בת ההרים", מחייכת רוקמן. "זה מפני שהיא לגמרי מקורית ואופיינית לאלפים השוויצריים, עם תקרה טיפה נמוכה, רצפות עץ חורקות, יער פרטי עם תותי בר, דומדמניות, שועלים וסנאים, ועם פלגים עליזים ובלי שכנים בטווח של כמה קילומטרים".
עד שהכיר את מוריה, הבקתה שימשה כ-chalet (בקתת נופש) של איירה, בעל עסק לתכשיטים בעיירה הסמוכה Gstaad - מקום נופש עם באאז ועם סלבס של תיירות חורף מהאלפיון העליון. כאשת יחסי ציבור נמרצת, מוריה הפכה למנהלת השיווק בחברת התכשיטים של בעלה, והבקתה היא הבייבי שלה: "דגדג לי באצבעות להתאים אותה לאורחים".
בניגוד לבתי המלון היוקרתיים להחריד של השכנה הנוצצת, הבקתה מציעה פשטות וחוויה כפרית מקומית. האורחים מוזמנים לאסוף פירות יער, לרכוב על אופניים, לסייר ולטעום במפעל השוקולד של נסטלה, להתארח אצל איכרים מקומיים המייצרים גבינות גרוייר, ולבקר בטירת גרוייר הנמצאת במרחק של כעשרים דקות נסיעה.
עד היום, אומרת מוריה, הושכרה הבקתה בעיקר לתיירים מאוסטריה ומצרפת, אבל הם מעוניינים גם בתיירים מישראל, "בעיקר בגלל סוג של געגוע, ורצון לפגוש ישראלים יפים, בעלי זיקה לטבע, שמחפשים אירוח מן הסוג הזה".
לרשות האורחים עומדים מטבח מצויד ומקרר מלא בגבינות, בירקות, בפירות ובתבלינים. הם מבשלים לעצמם, מוזמנים לחטוב עצים, להבעיר את האח, להשתמש בשולחן העבודה ובכלי העבודה שגילם כ-300 שנים, וליהנות מהנוף ומהשקט. בין האטרקציות שהאזור מציע יש גם רכבת הרים ואתר סקי בגובה של 3,200 מטרים, שהוא בין היחידים במדינה הפועלים גם בקיץ. אחד השכנים הקרובים הוא פיפו, איכר כבן 35 שמתגורר במרחק של כחמישה קילומטרים. הוא בעליהן הגאה של 12 פרות, מייצר גבינות בשיטות מסורתיות של בישול איטי על גחלים, ומציע אירוח שוויצרי טיפוסי הכולל Raclette (מאכל גבינה ונקניקים שוויצרי מסורתי), פונדו, שירי יודל, הרבה שנאפס ועוד.
דניאל קדר, אחוזה בפרובנס
בגיל 30, אחרי הרפתקאות במדינות שונות ולקראת סיום לימודיו באוניברסיטת תל אביב, קיבל דניאל (דניקו) קדר הצעה לנסיעת עסקים קצרה להאיטי. הביקור הקצר נמשך יותר מעשרים שנה, והוביל גם לרומן עם מאריז, דיפלומטית ושרה בממשלות האיטי, שב-1995 הפכה לרעייתו. שנה אחר כך הם החלו לחפש בית נופש. "בהתחלה חיפשתי רצועת חוף נידחת במדגסקר או בגרנדה בקריביים, אבל הדמיון שלהם להאיטי והרצון למשהו אחר זרק אותנו לאירופה הקלאסית".
כך הם הגיעו לפרובנס. "ראינו כל מיני חורבות שעלו הון ודרשו הרבה שיפוצים, ולבסוף בחרנו במקום קצת יותר מבודד, עם שטח אדמה גדול, ובית שנבנה בתחילת המאה ה-18".
במאי 2010 הם החלו לארח נופשים ב-Domaine Makeda, האחוזה שרכשו בצפון מזרח פרובנס, בין שדות לבנדר ואגמים, לא רחוק מהאלפים הצרפתיים.
למה פרובנס?
"כל בן אדם צריך מפלט לשמירה על שפיותו, גם אם זה לכמה חודשים בשנה, והמקום שלנו הוא שילוב של טבע פראי וחקלאות כפרית, ים תיכון ואירופה, ויש בו אור נקי וחד (אני צלם) ומסלולי טיול אין-סופיים ברכב, ברגל ובאופניים. כבר בביקור השני הבנתי שזהו חבל הארץ שאני רוצה לחיות בו, ומתחבר לנוף, למזג האוויר, לשילוב של ההיסטוריה והטבע, וכמובן לאוכל - כל זאת במדינה שמתפקדת היטב. אנחנו מטיילים, אוכלים, מארחים, מצלמים, משפצים, מגדלים ירקות בעונה ועושים סקי בחורף".
מכיוון שבמשך השנים המקום הפך לאתר עלייה לרגל של משפחה ושל חברים, שיפצו גם חלק נוסף, שכלל גם לול, אורווה ודיר - והפכו אותו לבית אירוח עצמאי. השטח מסביב לבית הפך לפארק גדול עם בריכה גדולה ומחוממת.
וכך, בלי פרסום או תוכנית עסקית החלו לזרום אליהם הזמנות. "כמו בכל מיזם אירוח, יש חלום וישנה מציאות של התעסקות בתחזוקה השוטפת, בתקלות השונות, ובצורך הקבוע לשדרג ולתת טעם אישי. החוויה שאנחנו מנסים להעניק היא שילוב של נוחות פשוטה עם התחברות למקום, ומיועדת לכל מי שנוסע בכבישי אירופה הכפרית ורוצה לדעת איך זה לגור בבית כזה. האורחים שלנו מוזמנים לקפוץ ברגל לכפר הסמוך, הנמצא במרחק של כשני קילומטרים, ולקנות באגט; לדווש באופניים בין שדות צהובים של חמניות ומרבדים סגולים של לבנדר ריחני; לקנח בפיקניק על גדת נחל או בארוחה דשנה באחד מכפרי הסביבה".
איך זה לארח ישראלים?
"עד היום לא הגיעו כאלה שעשו לי מנגל בחניה (צוחק). בשבילנו זוהי הזדמנות להכיר אנשי תרבות, טיילים מופלאים ומלאי סקרנות, שמכבדים את המקום גם כשמדובר במשפחות עם ילדים קטנים. אני חושב שהמקום משרה אווירה של נינוחות, וההורים יכולים לשחרר את הילדים מבלי לדאוג יותר מדי".