"מרוב שאנחנו עוסקים בפרשנות של סעיף 25 לחוק החוזים לפני ואחרי התיקון, והפרשנות של דברי השופטים, אנחנו שוכחים שהתפקיד העיקרי שלנו הוא לפרש את כוונת הצדדים. בראש ובראשונה תפקיד השופט הוא לא לבדוק את דעת הרוב והמיעוט באיזה פסק דין מכונן, אלא לבדוק למה התכוונו הצדדים בחוזה" - כך אמר היום (ד') המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, בכנס לשכת עורכי הדין באילת בפאנל שעסק במחלוקת סביב "הלכת אפרופים" המפורסמת והשנויה במחלוקת של הנשיא ברק, במסגרתה נקבע כי יש לפרש את החוזה לאו דווקא בהתאם למילותיו, אלא בפרשנות תכליתית על-פי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים.
לדברי ריבלין, "בסופו של יום, חרף המחלוקת התיאורטית, הרי בפועל נוקטים בתי המשפט באותה דרך ומבקשים להגשים את אותה מטרה".
ריבלין ציין כי "בפרשת אפרופים תקף הנשיא ברק את תורת השלבים. תהליך הפרשנות, קבע, אינו נעצר בלשון החוזה והגבול בין שלבי הפרשנות אינו חד ונוקשה. זהו רצף בו מדלג הפרשן מן החוזה אל הנסיבות ובחזרה. ועל כך יצא הקצף. בעצם לא על כך. פסק הדין עורר אנטגוניזם. הציבור קרא מבין השורות ואמר לעצמו כי 'יש כאן אקטיביזם שיפוטי' - העברת מרכז הכוח מן הצדדים לחוזה אל בית המשפט. פסק הדין הפך לסמל - לדגל במלחמה אותה ביקשו לאסור בחזית אחרת - חזית המשפט הציבורי.
"ראו בפסק הדין רצון לכתוב עבור הצדדים חוזה טוב יותר, וכתוצאה מכך פגיעה בחופש החוזים ופגיעה בוודאות המשפטית. אלא שבפועל לא כך פירש בית המשפט העליון את אפרופים, הוא לא יישם אותה בדרך המיוחסת לו. בית המשפט לא נסחף על-ידי 'הרוח של אפרופים'. קראתי לכך 'המיתולוגיה של אפרופים'".
על רקע המחלוקת על פרשנות חוזים, תוקן סעיף 25 לחוק החוזים. לפני התיקון, קבע הסעיף כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". כיום קובע הסעיף: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
לדברי ריבלין, "לשון החוק המתקן מעוררת קושי כפול. ראשית, לכאורה נעדרת מן החוק היררכיה הנותנת עדיפות ללשון החוק. שנית, ההוראה המעדיפה פירוש נגד מנסח החוזה, מכניסה לחוק תכלית אובייקטיבית של הגינות וסטיה מן הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים".
לכן, ציין ריבלין, "הנוסח שהתקבל בתיקון תומך, לכאורה, על-פי לשונו, דווקא בעמדה שאין להסתפק בבחינת הטקסט שבחוזה, אלא יש לנסות ולברר את כוונות הצדדים גם מתוך בחינת הנסיבות שמחוץ לטקסט, ובא לעגן דווקא את הלכת אפרופים. לכאורה כוונת התיקון הייתה 'להחזיר עטרה ליושנה', ולתת משקל מרכזי ללשון החוזה אך הנוסח, כפי שנתקבל, אינו מגשים את הכוונה הזו".
ריבלין, שהביע תמיכה בהלכת אפרופים של ברק, סיכם ואמר: "יש ליתן תוקף לרצון הצדדים ולהגשים את האוטונומיה של הצדדים ולהניח כי הצדדים התכוונו למשתמע מלשון החוזה. אולם, חזקה זו ניתנת לסתירה, ועל כך לא יכולה להיות מחלוקת, היא ניתנת לסתירה כשברור שהלשון מכוונת לכך - שהצדדים התכוונו לדבר שאינו מוצא ביטוי אמיתי בניסוח של החוזה".