יש פשיעה, את זה אין להכחיש. אבל מה, את זה גם אמרו בערי מערב אירופה כשהגיעו גלי היהודים, פליטי הפוגרומים במזרח. הם היו יצורים לא מוכרים, חלקם עסק במלאכות מפוקפקות. רבים הפכו מרוכלים לכייסים. בקיצור, הם שרדו. כמו לפליטים המסתננים אלינו מאפריקה לא הייתה להם ברירה. גם הם היו סוג של "סרטן".
יש בעיה. אבל במקום לפתור אותה, מעצימים ומאדירים את נתוניה כדי שלא נצטרך להתמודד איתה בכלים רציונליים. הכזב הופך מהר מאוד לכישוף. אתה מפיץ כזבים וההמון המכושף והופך לעדר פרוע. לנגד עינינו מרחשת הזוועה הזאת גם במדינת היהודים, והיא תלך ותעצים, באחריות. תוך זמן קצר, שוב באחריות, לא נכיר את עצמנו
הנה תמונה מהמציאות: זוג צעיר על שפת הים של תל אביב, באחד הלילות האביביים האחרונים. שקועים בעצמם, מסביב אפלה מבורכת, השקט העמוק מופר רק על-ידי רחש הגלים. לפתע, מתוך החשכה מתפתלות ידיים על החול, מחפשות, מגששות, ובמהירות הבזק חוטפות את התיק של הצעירה המרותקת לבן זוגה.
הזוג מתנער, צועק לחוטף לעצור, אבל הוא נבלע כהרף עין באפלה עם שללו - מחשב נייד, ארנק עם כסף, תעודות. הצעירים פונים כה וכה, חסרי אונים, ומה רואות עיניהם? עשרות גברים שחורי עור זוחלים, מתפתלים על החוף, מחכים לשעת כושר לחטוף ולהיעלם.
"לא נעים להגיד, אבל הם נראו כמו זוחלים ענקיים, תמנונים, ואתה יודע מה, סרטנים", מספר הצעיר, שלאור היום - דווקא הוא, הקורבן - מטפל בתור עובד סוציאלי כמעט יום-יום באותם "סרטנים בגופנו", כפי שכינתה את הפליטים-המסתננים דוברת צה"ל לשעבר. "כן, יש בעיה", הוא מודה. "הם פשוט השתלטו על החוף, הפקיעו אותו כמו מין זוחלים ליליים מרובי זרועות. זה היה מראה די מחריד, אני מודה".
התגשמות הנבואה
רוצה לומר, יש פשיעה, את זה אין להכחיש. במקרים רבים פשיעה מסוג שלא הכרנו. אבל מה, את זה גם אמרו בערי מערב אירופה כשהגיעו גלי היהודים, פליטי הפוגרומים במזרח. היהודים ההם היו יצורים לא מוכרים, חלקם עסק במלאכות מפוקפקות.
הם ניחנו בעורמה, היו להם תכסיסים, רבים הפכו מרוכלים לכייסים. הם לא השתכרו, ולכן היה להם את יתרון הפיכח על זה השרוי בגילופין. בקיצור, הם שרדו. הם היו שרדנים מדופלמים. כמו לפליטים המסתננים אלינו מאפריקה לא הייתה להם ברירה. גם הם היו סוג של "סרטן".
גם מליצי היושר של האפריקנים "שלנו" אינם מכחישים שרובצת לפתחנו בעיה. אבל הם - וגם אני ביניהם - שמים את הדגש גם על התגובה שלנו; או בעיקר על התגובה שלנו: איזה פרצוף יהיה ליהודי המגרש פליט חרב. איזה פרצוף יהיה ליהודי המתעלם ממצוקה ומסבל. איזה פרצוף יהיה ליהודי הצועק סיסמאות גזעניות. איזה פרצוף יהיה ליהודי המריע בכיכרות למסיתים, לפוליטיקאים משולחי רסן המלקטים תמיכה בביבים. איזה פרצוף יהיה ליהודי המשתתף בפוגרום.
התשובה היא: הוא יפסיק להיות יהודי. ההמון המוסת, המשולח, באותו ליל בדולח בשכונת התקווה, כבר לא היה יהודי. הוא היה התגשמות הנבואה של ישעיהו ליבוביץ' על הסכנה שבהפיכתנו לאספסוף יהודו-נאצי, כלשונו, אם נמשיך להשחית את עצמנו בכיבוש השטחים, ואם נמשיך להיכנע לשטיפת המוח הקורבנית שאינה מרפה מאיתנו.
יש, כאמור, בעיה. אבל במקום לפתור אותה, מעצימים ומאדירים את נתוניה כדי שהיא תיהפך לבלתי-פתירה. כלומר, כדי שלא נצטרך להתמודד איתה בכלים רציונליים, אלא בכלים בלתי-רציונליים. הכזב הופך מהר מאוד לכישוף. אתה מפיץ כזבים וההמון מכושף על ידם והופך לעדר פרוע. לנגד עינינו מרחשת הזוועה הזאת גם במדינת היהודים, והיא תלך ותעצים, באחריות. תוך זמן קצר, שוב באחריות, לא נכיר את עצמנו.
כמה טיפות חמלה
ויש פתרונות רציונליים, בפירוש יש. כי אין עסקינן כאן בערב רב מוסלמי אלים ושתלטני, אלא בחלכאים ונדכאים חסרי אונים. הם לא מיליונים, אפשר לקלוט אותם בלי לאבד חלילה מאופיינו ומצביוננו, שכאמור גם הם לא מי יודע מה אור לגויים. לא רק אפשר, אלא גם מוכרחים. אנחנו חייבים לבזוק כמה טיפות של חמלה בתמהיל החברתי האלים והדורסני שנוצר כאן במהלך הזמן.
מי יודע, אולי הפליטים האלה נשלחו על-ידי איזו השגחה להעמיד אותנו במבחן. להזכיר לנו את קיומם של כמה ערכים שהלכו לאיבוד, בין היתר את תורת הנביאים ואת קני המידה האנושיים שהציבה הברית החדשה, שגם היא כידוע יצאה מקרב "העם הנבחר" שחי כאן אי-פעם.
צריך לאפשר למסתננים תעסוקה, ליצור להם הזדמנויות להרוויח את לחמם בכבוד, בעבודות שלגזע העליון שלנו כבר לא נאה להתעסק בהן. זו הדרך המקובלת, הנפוצה, להילחם בפשיעה באשר היא, בקרב הגר ובקרב התושב כאחת.
הפליטים האפריקנים שונים מההמון הפרוע והפורע בשכונת התקווה רק בדרגת הנואשוּת. בכל יתר התכונות הם הומו-סאפיינס כמותם, לטוב ולרע, עם שלל היצרים, האפלים והמוארים, ומעל הכול עם הרצון הבלתי רציונלי להתקיים, לשרוד. זה הכול, כל היתר הם דעות קדומות, שטיפת מוח, כזב וכישוף.
* הכותב הוא סופר