השבוע התפרסם בעיתונות סיפורה של י' אשר החליטה להביא לעולם ילדים מתרומת זרע. י' פנתה לבנק הזרע, רכשה והקפיאה מספר מנות זרע מאותו תורם ותכננה לעשות בהן שימוש להולדת ילדים, אשר יהיו אחים ביולוגיים מלאים.
והנה, לאחר שנולד הילד הראשון, ובטרם הספיקה לעשות שימוש ביתרת מנות הזרע שנשמרו עבורה, התברר לי' כי תורם הזרע, שחזר בינתיים בתשובה, התחרט וביקש מבנק הזרע שלא להביא עוד ילדים מזרעו.
כעת תובעת י' למנוע מתורם הזרע לחזור בו, מאחר שהסתמכה על תרומתו כדי להוליד יותר מילד אחד מאותו אב ביולוגי.
בנק הזרע צוטט כמי שהופתע מהמצב הנדיר שבו תורם זרע נסוג בו מתרומתו, אך למעשה בפסיקה נדונו כבר מספר מקרים דומים.
המקרה הראשון והמפורסם מכולם היה סיפורם של בני-הזוג נחמני, אשר תכננו להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאית, אך בשלב מתקדם של הליכי ההפרייה, ולאחר שכבר היו בידם עוברים מוקפאים, נקלעו נישואיהם למשבר, והבעל ביקש לעצור את השתלת העוברים.
פסק הדין בפרשה זו, אשר ניתן על-ידי הרכב מורחב של 11 שופטים, נחשב כאבן-הדרך בסוגית התורם המתחרט, אך למעשה מדובר במקרה קיצוני מאוד המיוחד לנסיבותיו.
הסיבה העיקרית שבשלה בית המשפט מנע מדני נחמני את אפשרות החרטה הייתה עקרותה של רותי נחמני, והעובדה שללא שימוש בעוברים הקיימים לא תוכל להביא ילדים ביולוגיים לעולם בשום דרך אחרת. בית המשפט הבהיר כי אין להשליך מכך על מקרים שבהם לבן-הזוג המבקש להפוך להורה קיימות חלופות אחרות כמו שימוש בזרע אחר.
בנוסף לכך, בית המשפט הבהיר כי לבני-זוג המתחילים בהליכי הפרייה עומדת האפשרות לערוך הסכם מקדים, הצופה פני עתיד ומפרט מה יעלה בגורל הזרע או העוברים במקרה של פרידה בטרם נקלט ההריון.
ואכן, בשנת 2009 שוב הגיע הנושא להכרעת בתי המשפט, כאשר גבר שתרם זרע למי שהייתה זוגתו באותה עת עתר לצו שימנע את השימוש בזרעו לאחר שבני-הזוג נפרדו.
באותו מקרה בני-הזוג, שהיו ידועים בציבור, פעלו על-פי המתווה שנקבע בפרשת נחמני, ולפני תחילת הליכי ההפרייה פנו לעורך דין וחתמו על הסכם, במסגרתו הצהיר הגבר כי הוא מוותר על זכותו להתחרט לאחר שנתן את הזרע, והוא מסכים שהאישה תהיה זכאית לעשות שימוש בזרע להולדת ילדים ממנו, גם אם ייפרדו.
לאחר שהוקפא זרעו של הגבר, בני-הזוג אכן נפרדו, וכל אחד מהם נישא לבן-זוג אחר. רק 7 שנים לאחר מכן החליטה האישה כי היא מעוניינת להביא ילד לעולם מן הזרע שנשמר עבורה מבן-זוגה הקודם, אך הלה הקים בינתיים משפחה משל עצמו, וחזר בו מן ההסכם עליו חתם.
פסק הדין בפרשה זו, אם ניתן כזה, לא פורסם. ייתכן כי ההליכים המשפטיים טרם הסתיימו, או שהזוג לשעבר הגיע לפשרה, אך הדילמה ברורה.
מצד אחד ניצבת עובדת קיומו של חוזה ספציפי שהוסכם בין הצדדים, ומן הצד השני, ללא החוזה, האישה אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסק דין נחמני, שכן הליכי ההפרייה כלל עוד לא התחילו, וקיימת לה האפשרות התאורתית להרות מתרומת זרע אחרת.
הפרשה החדשה הניצבת כיום בפני בית המשפט מקצינה את הדילמה, מאחר שאין מדובר אך בהתחייבות תיאורטית של תורם הזרע, אלא קיימת הסתמכות ברורה של י' על ההבטחה שתוכל לעשות שימוש במספר מנות זרע להבאת אחים ביולוגיים, ואם הייתה צופה כי תורם הזרע עלול להתחרט, הייתה מביאה ילדים לעולם מתורם זרע אחר.
על אף האמפתיה למצבה של י' ולאכזבתה, יש לזכור כי ציפיות דומות קיימות גם לנשים נשואות וכאלה שמביאות ילדים לעולם בדרך הטבע וללא הפריות. אישה שנישאת לבעלה ומביאה עימו ילד לעולם, בדרך-כלל מצפה שתמשיך את חייה עימו לאורך שנים רבות ותביא עימו ילדים נוספים לעולם. אך לעיתים הבעל מתחרט על הנישואים, מבקש להתגרש ומסרב להמשיך ולהוליד ילדים מן האישה כדי שהילדים הבאים יהיו אחים ביולוגיים מלאים.
ציפייה זהה קיימת, אגב, גם מן הכיוון ההפוך של הבעל כלפי האישה. היעלה על הדעת כי ניתן יהיה לחייב את בן-הזוג לשעבר להמשיך להביא ילדים לעולם, או לאפשר תביעות נזיקין על סירובו?
עם כל הרצון הטוב, הניסיון לראות ברכישת זרע מבנק הזרע חוזה עסקי לכל דבר היא מופרכת, ולא ניתן להתעלם מן העובדה שמאחורי עסקי הולדת הילדים עומדים אנשים חיים, אשר נסיבות חייהם יכולות להשתנות.
בוודאי שלא ניתנת לגבר אפשרות חרטה לאחר שההליך ההפרייה כבר התבצע, אך כל עוד מדובר בתרומת זרע בלבד - קשה לראות כיצד דחיית האפשרות לחרטה משרתת את טובת הכלל.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".