עיזבונו של המלונאי המנוח חיים שיף לא יקבל בחזרה 9.5 מיליון שקל שנתבעו מהחברות לפיתוח חוף אילת וחוף ים המלח, וזאת בשל התיישנות התביעה שהגיש נגדן - כך קבע שלשום (ג') בית המשפט העליון, שדחה את ערעורו של העיזבון על פסק דינו של נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוסף אלון. בכך הגיע לסיומו הליך רב-שנים בנוגע לסכסוך על החזר דמי הפיתוח לקרקעות שעליהן ביקש שיף להקים את מלונותיו.
בתחילת שנות ה-80 חתם שיף על הסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל להקצאת קרקע לבניית בתי-מלון באילת ובים המלח. במקביל, נחתם הסכם בינו לבין חברות הפיתוח, שהן חברות ממשלתיות שבשליטת משרד התיירות, שעיסוקן בפיתוח מקרקעין תיירותיים. על-פי ההסכמים, התחייב שיף לבנות מלון על המגרש שהוקצה לו, לקבל היתרי בנייה ולסיים את בניית המלון בתוך פרקי זמן קצובים.
בעקבות פיגורים בתשלום דמי הפיתוח, הודיעו לו שתי החברות על ביטול ההסכמים עמו בשל הפרות מצידו. בתחילה סירב שיף לקבל בחזרה את הכסף ששילם לחברות כדמי פיתוח, ואולם ב-1988 הגיש תביעה נגד המינהל בסך 61 מיליון שקל. התביעה נמחקה בשל אי-יכולתו של שיף לשלם אגרת בית משפט, בהיותו פושט-רגל באותה תקופה.
ב-2001 שילם המינהל לעיזבונו של שיף, שהלך לעולמו בשנת 2000, את החזר דמי החכירה בערכים ריאליים, כ-11 מיליון שקל, אך שתי החברות סירבו להשיב את דמי הפיתוח ששולמו להן. לפיכך הגיש העיזבון תביעה נגד החברות בשנת 2004 על סך מצטבר של 9.5 מיליון שקל.
השופטים אסתר חיות, יורם דנציגר ויצחק עמית דחו את הערעור על קביעתו של המחוזי כי על התביעות חלה התיישנות. המחלוקת בין הצדדים עסקה בשאלה מתי התגבשה עילת התביעה והחל מירוץ ההתיישנות עד להגשת התביעה לבית המשפט. זאת, בין היתר בהתחשב בכך שחברות הפיתוח, על אף היותן חברות ממשלתיות, מהוות אישיות משפטית נפרדת מהמדינה עצמה.
"קיימת הפרדה בין הניהול השוטף של חברה ממשלתית לבין הבעלים, קרי, לבין המדינה השולטת בחברה", כתב השופט יצחק עמית בפסק הדין, "והודאת המינהל (בקיומו של החוב, י"י) איננה מחייבת את החברות".
השופטים קבעו כי לגבי החברה לפיתוח ים המלח, עילת התובענה נוצרה עם ביטול ההסכם בחודש אוקטובר 1984, כך שהתביעה התיישנה בשנת 1991.
לגבי החברה לפיתוח חוף אילת, עילת התובענה נוצרה עם ביטול ההסכם בחודש אוקטובר 1984, כך שתקופת ההתיישנות הסתיימה לכאורה בשנת 1991. אולם בשנת 1987 הסכימה החברה להשיב לשיף את הסכומים ששולמו על-ידו כדמי פיתוח, ובחודש ינואר 1989 חזרה והביעה נכונותה לכך בכפוף להסרת העיקול, כך שניתן לראות בכך הודאה בזכות המתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות, באופן שתקופת ההתיישנות הסתיימה סמוך לחודש אוגוסט 1996. "אלא שהתביעה הוגשה בשנת 2004, כחלוף 8 שנים מתום תקופת ההתיישנות", קבע עמית.
עם זאת, שופטי העליון היו ערים לבעייתיות שבתוצאת ההליך. "לא אכחד כי התוצאה של דחיית התביעה מחמת התיישנות מעוררת תחושה לא נוחה בכל הקשור לתביעה כנגד החברה לפיתוח חוף אילת", כתב עמית. "אין חולק כי שיף שילם עבור הוצאות הפיתוח של המגרש באילת, והכסף נותר ברשות החברה, שאף גבתה פעם נוספת הוצאות פיתוח מצמנטכל בגין אותו מגרש. החברה לא העלתה טענת הגנה מהותית כנגד התביעה, ונסמכה רק על טענת ההתיישנות.
"סברנו כי מאחר שזו חברה ממשלתית, חלה עליה חובת הגינות מוגברת, והמלצנו על השבה של חלק מהסכום, כפי שייפסק על-ידנו על דרך הפשרה, וברוח המגעים שהתנהלו בשעתו בין מנהל העיזבון לבין החברה, אך לצערנו החברה סירבה להצעה זו, ומשכך, אין לנו אלא לפסוק על-פי הדין".
את עיזבון שיף ייצגו עורכי הדין בעז בן-צור וחגי הלוי; את החברה לפיתוח חוף אילת ייצגו עורכות הדין ברוריה לקנר ושירלי סקוט-כחלון; ואת החברה לפיתוח חוף ים המלח, סדום וערד ייצגו עורכי הדחם אהוד ערב ושלומי בן-דוד. (ע"א 2808/10).