ההאם התקשורת אשמה גם היא בליבוי היצרים שהובילו להפגנות האלימות בדרום תל-אביב בסוף השבוע שעבר? דקות ספורות לאחר שח"כ מירי רגב הגדירה את כלל המסתננים מאפריקה כ"סרטן" וקריאתו של ח"כ דני דנון לגרשם, שעט ההמון ברחובות שכונת התקווה תוך שהוא מנתץ חלונות, בוזז חנויות ומכה את הזרים שנקרו בדרכו.
אך לא ניתן להפנות אצבע מאשימה רק כלפי המון זועם או כמה חברי כנסת ציניים וחסרי אחריות. הרוח הגבית להתלהמות באה הפעם גם מכיוון התקשורת, שבמרדף אחר תשומת-לבו של האזרח, עשתה שימוש בכותרות מתלהמות שלא היו מביישות משטרים אחרים בתקופות אחרות.
העיתונות הייתה לכודה, כמו תמיד, בין הצורך למכור חומר שהציבור רוצה לעכל - ובין הצורך לעשות עבודה עיתונאית חוקרת. כך או כך, ראוי לציין כי בשקלול כולל, קולו של הרחוב, שפתו ופחדיו הקמאיים היו על העליונה.
"לאמירות הגזעניות, לדברי ההתלהמות וההסתה יש רייטינג יותר גבוה וסיכוי יותר גדול להיכנס למסכים, לעיתונים ולמהדורות הרדיו", מסביר יזהר באר, מנכ"ל עמותת "קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל", שעיקר פעילותה הוא במעקב אחר הסיקור התקשורתי בישראל, של קבוצות מיעוט, אוכלוסיות מוחלשות וכן הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
- האם לדעתך יש לתקשורת אשמה או השפעה כלשהי על ליבוי היצרים של הפורעים בשכונת התקווה או אפילו על אופן שבו הפוליטיקאים התבטאו בתקופה האחרונה?
"מרגע שברור שכרטיסי הכניסה לתקשורת הם התלהמות יוצאת דופן, אמירה קיצונית, הבערת צמיג או זריקת אבן ולא טיעון מורכב או טענה צודקת, אז ברור שכללי המשחק קובעים כיצד תראה המציאות על המסך.
"לצערי גם התקשורת וגם המתלהמים עושים בכללי המשחק האלה שימוש דומה. יש את הצד של התקשורת שצמאה לסיפורים, ויש את הצד של הפוליטיקאים לסוגיהם, כמו מירי רגב, דני דנון ומיכאל בן-ארי, שנאמו על במת התקווה לפני ההתפרעות. הם מכירים היטב את כללי המשחק ויודעים מה יגרום להם להשיג את התהודה הגדולה. בעצם התקשורת לא יכולה להימנע בפועל מסיקור לפי השבלונות שלה. העיתונות מסוגלת להתמודד רק עם השיח הישן".
- העיתונות מסוגלת לנהוג אחרת?
"עיתונות הוגנת ואחראית הייתה מתייחסת למבנה העומק של הקונפליקטים והייתה מתעסקת בתהליכים יותר מאשר באירועים. לדוגמה, במקום לשאול 'מה נאמר? מי היה? כמו היו? מה עשו?' בשכונת התקווה - ניתן היה לשאול את השאלות היותר משמעותיות, כגון 'מה הן הבעיות? מה הם התהליכים שהביאו להתפרעות? מי אחראי? אילו פתרונות ישנם?'.
"אבל לעיתונות אין יכולת להתמודד עם סיפור שהוא לא לפי השבלונות שהיא מכירה. חברת כנסת אמרה 'סרטן', זה צעק לגרש וכך הלאה. סיקור שכזה אינו פורץ את הגבולות המצומצמים של השבלונה שבתוכה העיתונות פועלת. זו בעיה גדולה, כי הבנת המציאות של הציבור נפגעת מזה. בהתשובה לשאלה האם הציבור מקבל את המידע הרלוונטי העיקרי, היא לא. בפירוש לא".
- התקשורת מדרדרת או מרדדת את הציבור?
"כן. בשפה התקשורתית חלה זליגה איטית משימוש במושג 'פליטים', שזה היה מושג הנפוץ לגבי הזרים, האפריקאים, ל'מסתננים'. כלומר לטרמינולוגיה יותר מפחידה, שכן ברור שהביטויים 'זר' או 'מסתנן' הרבה יותר מאיימות מהביטוי 'פליט', שקשה שלא לחוש כלפיו אמפתיה. הייתי מוסיף שבהקשר הספציפי שלנו, של ישראל, הסיפור אפילו יותר מורכב, בגלל מנטליות המצור שלנו וסיבות העומק הפסיכולוגיות, הסוציולוגיות וההיסטוריות, והקונטקסט הספציפי של הקונפליקט עם העולם הערבי והמוסלמי.
"בהקשר זה מאוד מעניין להסתכל לא רק איך התקשורת מסקרת את תופעת הפליטים/מסתננים/זרים לכשלעצמה, אלא גם איזה שיח, איזה דיאלוג או רב-שיח נוסף מתקיים מול הבעיות האחרות שלנו: מול איראן, מול הפלסטינים, באיזו מידה הדיון בסוגיית הזרים משתלב בסוגיות המאיימות האחרות".
- העברת התמונה החלקית מייצרת התלהמות של הציבור כלפי הסוגיה?
"בוודאי. כי כשמפלס ההתלהמות קובע את היכולת של הדובר להיכנס לפריים-טיים או להיות מצוטט או להיות מרואיין, אתה רואה שקולם של אלה שהולכים רחוק הוא זה שנשמע. אתה רואה שבמבחן התוצאה, מירי רגב קיבלה חשיפה יותר גדולה משהייתה יכולה לצפות לה אי-פעם. הרבה יותר גדולה מאשר אם הייתה אומרת דברי עומק כלשהם על תופעת הזרים. פוליטיקאי מסוגה, עם עבר כמו שלה (דוברת צה"ל - ר"ב), לוקח עד הקצה את המבנה הקטגורי של העיתונות ונכנסת לתוך השבלונות שהעיתונות לא יכולה להשתחרר מהן, כי זה בניגוד לטבעה".
