אין נבחרת שלא מסוגלת לזכות באליפות אירופה. הדנים עשו את זה ב-1992, עם קבוצת פאבים מהוללת שנקראה להגיע לטורניר אחרי ששחקניה כבר היה בדרך לחופשות על חופי הים; ב-2004 זו היתה יוון, שבהרכב שלה עלו נגרים שמילאו בדייקנות עקרונות של שיטת משחק שיצאה מהאופנה אי שם בשנות ה-70. יש אלמנט חזק של מקריות ביורו, כיוון שהוא הטורניר הקצר ביותר שנערך בכדורגל הבינלאומי: שתי תוצאות ממוזלות יכולות להביא פתאום נבחרת חסרת-תקווה למרחק נגיעה מכתיבה מחדש של ההיסטוריה.
גם יורו 2012 הוא טורניר של שלושה שבועות בלבד. וכמו שאמר פעם ארסן ונגר, מאמן ארסנל: "כל קבוצה בכל ליגה יכולה להוביל את הטבלה אחרי שלושה שבועות".
אבל אם נצא מנקודת הנחה שהפעם המקריות לא תשחק לטובתם של הגמדים, מעניין לבחון שתיים מהנבחרות היותר חזקות שהגיעו ליורו, אולי שתי הנבחרות הטובות בעולם, לפחות אם ההעפלה שלהן אל גמר המונדיאל ב-2010 היא מדד למשהו: ספרד והולנד.
***
לרשותו של ויסנטה דל בוסקה, מאמן אלופת העולם ספרד, עומדת הנבחרת הכי איכותית ביבשת. זה לא אומר שאין בעיות שיכולות לפגוע בספרדים בטורניר הזה. תככים, למשל. מאז אותו ערב שבו הניפו יחדיו בדרום אפריקה את הגביע העולמי, שחקני נבחרת ספרד עסוקים בהתגוששויות. באותו קיץ ב-2010, כששחקני ריאל מדריד חזרו למועדון שלהם, הם מצאו שם מאמן חדש: ז'וזה מוריניו. והפורטוגלי? הוא דאג להצית מחדש את היריבות מדריד-ברצלונה לרמת בעירה שלא זכורה מאז ימי הגנרל פרנקו.
באחד מאינספור משחקי ה"קלאסיקו" שהתקיימו לאחרונה, ג'רארד פיקה מברצלונה התגרה בכמה משחקני מדריד וקרא להם "אספניוליטוס" (ספרדים קטנים וחצופים). בלם בארסה הכחיש לאחר מכן את הדברים, אבל איקר קסיאס, קפטן ריאל ונבחרת ספרד, טען בקרירות כי "פיקה יודע מה הוא אמר". בתקרית אחרת, נתפס צ'אבי הרננדז, כשהוא לא יודע שהמיקרופונים פועלים בקרבתו, מכנה את שחקני מדריד "חיות שורטות" ו"לוזרים גרועים". קסיאס אמנם התקשר מדי פעם לאחר משחקי ה"קלאסיקו" הטעונים לשחקני ברצלונה, על מנת למזער נזקים ולהרגיע את האווירה. אבל הטלפונים האלו גרמו לו להסתבך עם מוריניו. בברצלונה טוענים שמוריניו לא מאפשר לשחקניו לצלצל לשחקני בארסה אפילו כדי לאחל להם מזל טוב בימי הולדת. גם קסיאס כבר לא מתקשר.
בשבוע שעבר, במהלך האימונים של ספרד, זה שוב היה פיקה שהצליח להרגיז את "מחנה מדריד". לפי הדיווחים, פיקה וסרחיו ראמוס כבר לא טורחים אפילו להסתכל אחד על השני בעיניים.
מצד שני, אין מאמן שמתאים יותר מדל בוסקה לתפקיד המרגיע הלאומי של האגואים הסוררים והעצבניים. במונדיאל 2010, כותב ג'ימי בארנס בספרו החדש "לה רוחה: מסע בנבכי הכדורגל הספרדי", האיש המשופם והחביב הזה "התייחס לעצמו כמו אל איש משפחה שהגיע לביקור במונדיאל, הצטלם עם חלק מהשחקנים ודאג להחתים אותם על חולצות שאחר-כך הוא חילק לילדים שלו". בארנס מוסיף כי "יש ציר אחד שמחבר בין שחקני ריאל מדריד וברצלונה, וזה היחסים ארוכי-הטווח והכבוד המקצועי ההדדי שקיים בין צ'אבי וקסיאס, שני בחורים שגדלו יחד בכל הנבחרות הצעירות של ספרד מאז שהיו נערים מתבגרים". האהבה הישנה הזאת, יחד עם הנינוחות של דל בוסקה, אמורים להקל משמעותית על המתח בין שחקני שני המועדונים הגדולים של ספרד.
גם אם נניח שחדר ההלבשה הספרדי לא יתפוצץ מרוב מתח, יש בעיות מקצועיות שעשויות לצוף על כר הדשא. דל בוסקה איבד את שני החלוצים הבכירים שלו: דויד וייה, ששבר את הרגל בדצמבר ולא ישתתף בטורניר; פרננדו טורס, שמגיע ליורו אחרי שתי עונות זוועתיות, בהן כבש רק 21 שערים ב-93 הופעות במדי צ'לסי וליברפול. למזלה של ספרד, יש לה, כיאה לאלופת אירופה והעולם, עומק בלתי נגמר. חלוצים כמו פדרו (בארסה), יורנטה (בילבאו) ונגרדו (סביליה) יכולים למלא את החור בהתקפה.
אסור לשכוח שלפני שנתיים זכתה ספרד בגביע העולמי כשהיא מפסידה את משחק הפתיחה, ולכל אורך הדרך מפגינה כדורגל לא מלהיב. אם דל בוסקה יקרב את הנבחרת רק במעט לאותו פיק מקצועי אדיר אליו היא הגיעה ביורו 2008 - ספרד תוכל להפוך, די בקלות, לנבחרת הראשונה שזוכה בשלושה תארים בינלאומיים גדולים ברציפות.
***
הסגנית של ספרד באליפות העולם נכנסה למשבר פסיכולוגי קצר לאחר ההפסד בגמר 2010. הרבה אנשי מקצוע הולנדים חשו בושה מסגנון המאפיה האלים שאפיין את נבחרת האורנג' באותו גמר מול ספרד ביוהנסבורג. יוהאן קרוייף, האבא של הכדורגל ההולנדי, אמר: "בחיים לא חשבתי שהמדינה שלי תעז לשחק ככה, תוותר בצורה כל כך בוטה על הסגנון שתמיד אפיין אותה. הסגנון המלוכלך, הוולגרי, הקשה, המשחק הסגור וההגנתי שהיה בלתי אפשרי לצפייה - איתו הצלחנו להטריד את ספרד. עם האנטי-כדורגל הזה".
אפילו בהתאחדות ההולנדית, למרות העפלה לגמר מונדיאל ראשון מאז 1978, שנאו את מה שראו: "שיחקנו בצורה קשוחה מדי", הודה דובר ההתאחדות, בתגובה לפרסומים ביקורתיים קטלניים במיוחד במגזין הכדורגל הנחשב "הארד גראס". הדובר אפילו טען שלנייג'ל דה יונג, הקשר האחורי שבגמר מול ספרד שחרר בעיטת קראטה לראש של צ'אבי אלונסו, הגיע כרטיס אדום.
אחרי שבאוקטובר 2010 שוב איבד דה יונג שליטה, ובמהלך משחק של מנצ'סטר סיטי שבר את הרגל לחאתם בן ארפה מניוקאסל, ההתאחדות ההולנדית השעתה אותו מהנבחרת. למזלם של ההולנדים, בדיוק באותה תקופה החל לפרוץ באיינדהובן הכישרון של קווין סטרוטמן, קשר אחורי שבורך במידה שאותה החלוץ רובין ואן פרסי מעריך יותר מכל אצל שחקני מרכז שדה: היכולת לחלק מסירות מהירות לכיוון החלק הקדמי. למשך שנה רצופה, איבד דה יונג את מקומו באורנג'. הולנד, בכיכובו של סטרוטמן, רשמה קמפיין מוקדמות אדיר ליורו 2012, עם 9 ניצחונות ב-10 משחקים, ו-8-37 בשערים. סטרוטמן אמנם רשם ירידה מסוימת ביכולת בחורף האחרון, דה יונג חזר לעצמו, ובניצחון המרשים על אנגליה במשחק הידידות בוומבלי (2-3) בפברואר, דה יונג שוב היה איש המפתח. שותפות "השוטר הרע והשוטר הטוב" שלו עם מארק ואן בומל במרכז השדה פתאום נראית טוב ממש כמו בעבר. בכל מקרה, על כל צרה שלא תבוא (מהלך ג'ודו של דה יונג על שחקני פורטוגל בשלב הבתים?), סטרוטמן יהיה שם לגיבוי.
כאב הראש החיובי של ברט ואן מרוויק, מאמן הולנד, לא מסתכם רק בקישור. מה עושים עם חלוץ כמו רובין ואן פרסי, אולי שחקן החוד הכי לוהט באירופה עם 37 שערים בכל המפעלים העונה? האם הוא צריך להיות בהרכב לפני חלוץ הולנדי לוהט לא פחות כמו קלאס-יאן הונטלאר, שכבש השנה 48 גולים ב-50 הופעות בשאלקה? העם ההולנדי עדיין מעט סקפטי לגבי הונטלאר, כיוון שהכדורגל שלו לא יפה לעין כמו זה של ואן פרסי. אבל אפילו גדולי האסתטיקנים של הכדורגל ההולנדי מתחילים להבין שגולים זאת לא רק דרך טורדנית להפריע לשטף משחק המסירות והטוטאל פוטבול, אלא כלי שאפשר באמצעותו, באופן ממשי, לזכות בתואר.