"כוכב נולד", יום ג' 21:00, ערוץ 2 קשת
בשתי מילים: הצליח להם. כבר אחרי 4-5 תוכניות, אפשר לקבוע שההימור של הפקת "כוכב נולד" הצליח - ובגדול. תחילה חשבתי שזה רק אני שמוצא את עצמי, פעמיים בשבוע, נשאר בערוץ 2 גם אחרי תום מהדורת החדשות, אבל פתאום התחלתי לשמוע מסביב קולות של חברים שטוענים ש"התחברו מחדש" לתוכנית הריאליטי הזאת, אחרי שנטשו אותה אי-שם בין העונה הראשונה לשלישית.
הממלכתיות שמלווה את העונה, שזכתה לכינוי המחייב "עונת העשור", הכתיבה פלייליסט מהודק יותר. אמנם ניתן בו מספיק פתח לגיוון, אבל המחויבות לזמר העברי בגרסאות היותר נוסטלגיות והפחות מעודכנות שלו, עושה את ההבדל: יותר שלום חנוך ואריק איינשטיין, מאשר - בוא נקרא לילד בשמו, מוזיקה מזרחית.
נדמה גם שהשנה הועלה מינון הרגש בשלב האודישנים, והופחתה מידת השמחה לאיד: אם פעם היו האודישנים מספקים גם קצת "פריק-שואו", הרי שבעונה הנוכחית הוגבל מספר התימהונים לאחד לפרק. כל זה משתלב יפה באווירה הרגועה יותר: פחות שכונה ועברית קלוקלת בסגנון מרגלית צנעני, ויותר צביקה הדר "גידי גובי".
אגב הדר: בהיעדרה של מרגול, הוא מרשה לעצמו להיות הסמן הימני של רוח השטות במקום המבוגר האחראי, והתזוזה של השתי אצבעות לכיוון ה"דאחקה", הולמת אותו מאוד.
הגענו לגידי גוב. צא ולמד מה רב משקלו של הדימוי והייחוס: יש מתמודדים צעירים ששולטים ברפרטואר של משה פרץ הרבה יותר מבזה של גוב הוותיק, ועדיין, כשהוא מחמיא להם, אורות עיניהם. 64 שנות עצמאות של כור-היתוך עברו על ישראל, ועדיין הדבר הכי חשוב בה למזרחי (גם כאשר הז'אנר המוזיקלי שאליו הוא משתייך, השיג כבר מזמן ניצחון מוחץ), הוא לקבל חיבוק אוהב מהמיינסטרים של "ארץ ישראל הישנה והטובה".
מי שאוהב את גוב כמכלול - צורת ההתבטאות, שפת הגוף, המינימליזם והניגודים: הפאסיביות האגרסיבית, השלווה הנוירוטית (ואיך אפשר שלא לאהוב?) - לא יכול שלא לחוש לעיתים כאילו הוא צופה בפרק ישן מתוך "לילה גוב" (תוכנית האירוח של גוב בימי טלעד בערוץ 2), כשרובו של הפסקול מורכב משירים שגוב היה נהנה לשיר בדואט עם אורחיו.
מהבחינה הזאת, הצליחה "כוכב נולד" להשיב לעצמה קהל שנדמה שאבד כבר לזמר הישראלי המעודכן בניחוח הים-תיכוני והעכשווי שלו.