יורו 2008 תמיד ייזכר כטורניר שפתח את הסתימה המסתורית בצינור המרכזי של הכדורגל הספרדי. עד 2008 ספרד, בעיקר על רקע האיכות של הליגה הספרדית והישגים מרשימים לאורך השנים ברמת הנבחרות הצעירות, הייתה בקלות הנבחרת הכי מאכזבת בכדורגל הבינלאומי: ההישג הכי טוב שלה במונדיאל היה מקום רביעי ב-1950, והתואר היחיד שלה היה באליפות אירופה ב-1964, טורניר שנערך בספרד והשתתפו בו רק ארבע נבחרות. הזכייה ביורו 2008, יותר מהכול, מייצגת את קץ עידן האכזבות ותחילת הבוננזה הספרדית, שהגיעה לשיא שנתיים אחר כך עם הזכייה במונדיאל 2010 בדרום אפריקה.
נקודת ההתחלה של הבוננזה הספרדית - שמסמנת אותה כפייבוריטית הגדולה גם ביורו 2012, שייפתח ביום שישי בוורשה - הייתה גם נקודת ההתחלה של ברצלונה מודל 2012-2008. לברצלונה אמנם היו רק שלושה שחקנים בסגל של ספרד ליורו 2008, אבל שניים מהם, גם כאינדיבידואלים, אבל בעיקר כצמד עם חיבור כמעט אינהרנטי, לא רק קבעו את הטון והובילו את הנבחרת לתואר ראשון אחרי 44 שנים: צ'אבי הרננדס ואנדרס אינייסטה נתנו לאירופה ולעולם טריילר למופע הכמעט אוטופי שברצלונה תעמיד בארבע השנים הבאות.
הכישרון החד פעמי והמספרים המהממים של ליאו מסי (206 שערים בארבע השנים האלה) אולי מחייבים לתייג את אינייסטה ואת צ'אבי כשחקני משנה במופע של ברצלונה, אבל בעולם הכדורגל יש קונצנזוס שמדובר בשחקני משנה לפחות ברמת החשיבות של רוברט דה נירו ב"הסנדק 2". צ'אבי ואינייסטה לא ירדו מהמקום הרביעי בבחירות לתואר שחקן השנה בעולם מאז 2009; ב-2010 הם נתנו למסי תחרות צמודה על התואר (מסי זכה עם 22.65% מהקולות, אינייסטה סיים שני עם 17.36% וצ'אבי שלישי עם 16.48%); ובמובנים מסוימים - בעיקר כמטרונומים של משחק המסירות שקיבל את השם הנהדר "טיקי-טאקה" - הם מזוהים עם ברצלונה לא פחות ואולי יותר ממסי.
הטיקי-טאקה של צ'אבי ואינייסטה הוא הרבה יותר מסגנון משחק; הוא כמו שמיכת טלאים ישנה ויפהפייה, המספרת כמה סיפורים שמתחברים לנרטיב אחד. אפשר למצוא בו את הסיפור של יוהאן קרויף האגדי, האיש שהמציא את הכדורגל של ברצלונה כשחקן, כמאמן וכיועץ-על; את הסיפור של "לה מאסיה", אקדמיית הכדורגל המפורסמת של ברצלונה; את הסיפור של פפ גווארדיולה, תלמידו של קרויף שהתעלה עליו כמאמן; את הסיפור של הכדורגל הספרדי; וכמובן את הסיפורים האישיים של שני אנשים קטנים-ענקים שהפכו לגיבורי כדורגל.
הדנ"א של בארסה
אולי הדבר הכי יפה בסיפור של צ'אבי ושל אינייסטה הוא המודעות שלהם לכך שבלי הנרטיב הגדול, בלי האידיאולוגיה מאחורי ההתרחשויות בברצלונה, הם לעולם לא היו גיבורי כדורגל. ברמת הרעיונות, האידיאולוגיה של ברצלונה לא השתנתה מאז שקרויף הגיע לקבוצה ב-1973. היא טוענת בזכות הרומנטיקה והאסתטיקה, מעדיפה את התמונה הגדולה על השורה התחתונה ומחנכת לאקטיביות, לאחריות אישית בתוך המסגרת הקבוצתית ולסבלנות פנטסטית. ברמת הכדורגל, אפשר לתמצת את האידיאולוגיה של ברצלונה לשתי מילים: החזקת כדור.
החזקת הכדור של ברצלונה, שמבוססת על משחק המסירות, נעשתה סימן ההיכר המובהק של הקבוצה כשקרויף אימן אותה בשנים 1996-1988. השחקן הכי חשוב בקבוצה של קרויף, שכונתה הדרים טים (זכתה ב-11 תארים, כולל ארבע אליפויות רצופות בספרד, גביע האלופות וגביע אירופה למחזיקות גביע), היה גווארדיולה - קשר הגנתי קשוח שניצח באפקטיביות על הנעת הכדור במרכז המגרש. גווארדיולה למד להניע כדור באותו מקום ובאותה דרך שצ'אבי ואינייסטה למדו להניע כדור: ב"לה מאסיה", האקדמיה לנוער שנקראת על שם חווה בת 300 שנה שעל שטחה היא הוקמה, בחזרה אינסופית על תרגיל פשוט שנקרא רונדו.
רונדו הוא תרגיל אימונים שבו ארבעה-חמישה שחקנים מתמסרים מסביב לשחקן אחד, שיכול לצאת מהאמצע רק אם הוא מצליח לגעת בכדור. לשחקנים סביבו מותר להתמסר, כמעט מיותר לציין, רק בנגיעה אחת. "זה הכול רונדו", העיד צ'אבי, "רונדו, רונדו, רונדו. כל יום. זה מלמד אותך את האחריות בלשמור על הכדור ואת הבושה בלאבד אותו. אם אתה מאבד את הכדור, אתה נכנס לאמצע. אם אתה נכנס לאמצע, זה משפיל - שאר השחקנים מוחאים כפיים וצוחקים עליך".
הרדיוס של הרונדו יכול להשתנות - ככל שהוא יותר קטן, נדרשת מיומנות גבוהה יותר במסירות - אבל המחויבות הפונדמנטליסטית לשמירה על הכדור תמיד נשארת. המחויבות הזאת היא הערך העליון ב"לה מאסיה", והיא מוחדרת לדנ"א של כל מי שעובר בה. "יש אקדמיות לנוער שאכפת להן רק מניצחונות", אמר צ'אבי, "לנו אכפת מחינוך. אתה רואה ילד שמרים את הראש, שמוסר בנגיעה ראשונה, ואתה חושב 'כן, הוא יתאים'. נביא אותו, נאמן אותו".
האתוס של אמנות המסירה כל-כך דומיננטי בברצלונה, עד שהיא מחקה את המושג "נחיתות פיזית" מהלקסיקון שלה גם ב"לה מאסיה" וגם בקבוצה הבוגרת. צ'אבי, אינייסטה ומסי - שלושתם הגיעו ל"לה מאסיה" כילדים, שלושתם 1.70 מטר במקרה הטוב היום - מובילים בשנים האחרונות את הקבוצה הכי נמוכה באירופה (1.77 מטר בממוצע. הגובה הממוצע של שחקן אירופי הוא 1.82 מטר). ההצלחה שלהם ושל ברצלונה השפיעה במידה רבה על הכדורגל הספרדי (בסגל של ספרד ליורו 2012 יש לא פחות משבעה שחקנים מתחת ל-1.70 מטר) ולימדה אותו לראות בקומה נמוכה יתרון במקום חיסרון.
"אתה לומד להיות יותר חד, יותר פיקח", סיפר אינייסטה, "שחקנים קטנים לומדים להיות אינטואיטיביים, לצפות מהלכים, להגן על הכדור. לפני שאני מקבל את הכדור, אני מסתכל מהר לראות לאיזה שחקנים אני יכול למסור אותו. אם אתה חושב לפני (שהיריב מגיע אליך) לאן הכדור יילך, יש לך יתרון. אם אתה משאיר את הכדור אצלך וחושב מה לעשות, אתה תאבד את הכדור.
"השחקנים הטובים ביותר הם אלה שחושבים הכי מהר. לאן החבר לקבוצה ירוץ? למי יש שטח פנוי? מי מהם מבקש את הכדור? איך הם אוהבים לקבל את הכדור - לרגל שלהם או לפניהם? כל מסירה חשובה. מסירה רעה גורמת לאיבוד כדור ושמה את הקבוצה תחת לחץ. מסירות קצרות בונות מומנטום ואם הכדור אצלך, היריב לא יכול לעשות שום דבר".
בנוסף למומנטום ולנטרול היריבה, משחק המסירות הקצרות של ברצלונה ושל נבחרת ספרד משיג עוד מטרה חשובה: הוא מכריח את היריב לבזבז אנרגיה יקרה ברדיפה אחרי הכדור, אנרגיה שחסרה לו כשהוא סוף-סוף משתלט עליו ומנסה להתקיף. אבל מעבר ליתרונות הטקטיים של הטיקי-טאקה, אמר צ'אבי, "זה טוב שנקודת ההתייחסות של עולם הכדורגל כרגע היא ברצלונה ונבחרת ספרד. לא כי זה שלנו, אלא בגלל מה שזה. כי זה כדורגל התקפי, זה לא ספקולטיבי, אנחנו לא מחכים. אתה לוחץ, אתה רוצה להחזיק בכדור, אתה רוצה לתקוף. חלק מהקבוצות לא יכולות או לא רוצות למסור את הכדור. ל*מה אתם משחקים? מה הטעם? זה לא כדורגל. שילובים, מסירות, זה כדורגל - בשבילי לפחות.
וצ'אבי ממשיך: "אני רומנטיקן. אני אוהב את העובדה שכישרון ויכולת טכנית מוערכים יותר מפיזיות עכשיו. אני שמח שאלה סדרי העדיפויות. אם זה לא היה ככה, לא היה אותו ספקטקל. כדורגל משחקים בשביל לנצח, אבל הסיפוק שלנו כפול. קבוצות אחרות מנצחות והן שמחות, אבל זה לא אותו דבר. הזהות חסרה. התוצאה היא מתחזה בכדורגל. יש משהו יותר גדול מהתוצאה, שנשאר ליותר זמן".
"מעלים אותך על קרוסלה"
צ'אבי הרננדס, 32, גדל ועדיין גר בטראסה, פרבר חוף ליד ברצלונה. הוא הצטרף ל"לה מאסיה" כילד בן 11 בשנת 1991, כשהדרים טים הייתה בשיאה, ותלה מעל המיטה שלו פוסטר של גווארדיולה. עשר שנים אחר כך, כשגווארדיולה עזב לברשיה האיטלקית, צ'אבי ירש את גיבורו בתור המטרונום של ברצלונה. "זה בסיסי שברצלונה לא תיתן לו לעזוב", אמר אז גווארדיולה על צ'אבי, "בעשר השנים הבאות, מי שלא יהיה המאמן, הוא יהיה חיוני לקבוצה. יש לו משהו שאין לשחקנים אחרים - הדרך שבה הוא רואה את המשחק".
לפני שגווארדיולה עזב, הוא שם לב לעוד בחור צעיר שרואה את המשחק בדרך ייחודית. אנדרס אינייסטה, 28, הגיע ללה מאסיה בגיל 12 מפואנטלביה, כפר של קצת יותר מאלפיים איש באזור קסטייה-לה מנצ'ה, אחרי שסקאוט של ברצלונה ראה אותו משחק בטורניר ליד מדריד. בגיל 15 אינייסטה כבש שער ניצחון בדקה האחרונה של משחק הגמר ב-Nike Premier Cup, טורניר נוער שמנצ'סטר יונייטד מארחת כל שנה. הוא נבחר לשחקן המצטיין של הטורניר וקיבל את הגביע מגווארדיולה. האגדה הברצלונאית מספרת שאחרי שגווארדיולה ראה את אינייסטה מתאמן עם הקבוצה הבוגרת של ברצלונה בגיל 16, הוא אמר לצ'אבי "אתה תגרום לי לפרוש, אבל הוא יגרום לשנינו לפרוש".
גווארדיולה פרש ממשחק ב-2006, השנה שבה אינייסטה הצטרף לצ'אבי בהרכב הראשון של ברצלונה. ברצלונה הייתה אז קודם כול הקבוצה של רונאלדיניו, ובזמן שצ'אבי ניהל את המשחק מאחורי כוכב-העל הברזילאי, אינייסטה התרגל לנדוד בין עמדות שונות במגרש. "שיחקתי איתו כקיצוני, כקשר מרכזי, כקשר עמוק בחלק ההתקפי ומאחורי החלוץ", אמר פרנק רייקארד, מאמן ברצלונה בשנים 2008-2004, "והוא תמיד היה מצוין".
אינייסטה היה מצוין גם ביורו 2008 (נבחר ל-11 של הטורניר), אבל הכוכב הגדול של נבחרת ספרד היה צ'אבי, שהשלים 89% מהמסירות שלו, בישל את שער הניצחון בגמר נגד גרמניה (0:1) ונבחר לשחקן המצטיין של הטורניר.
צ'אבי ואינייסטה המשיכו את המומנטום ב-2008/9, העונה הראשונה של גווארדיולה כמאמן ברצלונה, כשהובילו (עם מסי כמובן) את ברצלונה לטרבל היסטורי (אליפות, גביע ספרדי וגביע האלופות אחרי ניצחון 0:2 על מנצ'סטר יונייטד). את העדות הכי מהימנה לחשיבות של צ'אבי ושל אינייסטה בקמפיין של ברצלונה באותה עונה נתן אלכס פרגוסון, המנג'ר המיתולוגי של יונייטד, שסימן אותם ולא את מסי כסכנה העיקרית לפני גמר הצמ'פיונס כי "הם מעלים אותך על הקרוסלה הזאת ויכולים להשאיר אותך מסוחרר".
גם ב-2010 אינייסטה, ובעיקר צ'אבי, השאירו יריבים מסוחררים. ב-51 משחקים ב-2010, צ'אבי מסר למעלה מ-300 מסירות יותר מכל שחקן אחר באירופה. במהלך השנה היו רק 24 משחקים שבהם שחקן אירופי הצליח להשלים יותר מ-100 מסירות במשחק; צ'אבי היה השחקן הזה 12 פעמים. בשליש ההתקפי של המגרש, כלומר קרוב לרחבה של היריב, שיעור השלמת המסירות של צ'אבי עמד ב-2010 על 89% - הכי גבוה באירופה לפני אינייסטה (86%), דני שניידר (84%) מאינטר, מסי (80%) וססק פברגאס (72%) ששיחק אז בארסנל (כיום בברצלונה).
צ'אבי היה המוסר הכי טוב גם במונדיאל 2010 בדרום אפריקה: 554 מ-669 המסירות שלו (81.3%) הגיעו ליעד, שזה 104 יותר מסירות מוצלחות מהמוסר השני בטיבו בטורניר. אבל הפעם, בצדק, אינייסטה היה הפרוטגוניסט. שנה אחורה, במשחק השני בחצי גמר ליגת האלופות נגד צ'לסי, אינייסטה העלה את ברצלונה לגמר עם שער ארבע דקות לתוך תוספת הזמן שמיתג אותו כווינר הכי גדול בקבוצה. בגמר המונדיאל נגד הולנד, אינייסטה כבש ארבע דקות לסוף ההארכה שער ניצחון שמיתג אותו כווינר הכי גדול בכדורגל העולמי.
מה שקרה בשניות שאחרי אותו שער הרים את אינייסטה ממדרגת הגיבור הלאומי (מדרגה גם ככה לא ממש יציבה בספרד, שהיא פדרציה של מחוזות בעלי תרבות שונה, אופי שונה, לפעמים שפה שונה, שלא מאוד מחבבים זה את זה) למדרגת הקדוש בספרד. תוך כדי ספרינט לעבר היציעים באצטדיון סוקר סיטי ביוהנסבורג, לפני קהל של 700 מיליון צופים בעולם, 14 מיליון מהם בספרד, אינייסטה הוריד את החולצה וחשף גופייה לבנה עם הכיתוב DANI JARQUE SIEMPRE CON NOSOTROS (דני חארקה תמיד איתנו).
דני חארקה היה בלם באספניול, היריבה העירונית של ברצלונה. הוא ואינייסטה שיחקו יחד בנבחרות ספרד הצעירות מגיל 16 עד 21, והיו חברים מעולים. ב-8 באוגוסט 2009, תוך כדי שיחת טלפון עם חברתו שהייתה בחודש השביעי להריון, חארקה מת מהתקף לב בגיל 26. אינייסטה תרם את הגופייה מגמר המונדיאל לאספניול בנובמבר 2010, וחודש אחר כך, כשאספניול אירחה את הדרבי באצטדיון החדש שלה, קורנייה אל-פראט, 40 אלף שונאי ברצלונה הריעו בדרבי העירוני לאינייסטה בזמן שנשיא אספניול, דניאל סנצ'ס לילברה, העניק לו מדליית ידידות לפני המשחק.
חמש דקות לסיום, כשברצלונה ביתרון 1:5, אינייסטה הוחלף וכל הקהל קם על הרגליים להריע לו שוב. "הרגשתי את זה על המגרש", אמר אינייסטה, "זה הדבר הכי גדול. אנשים שלחו לי הודעות. אנשים הם יותר חשובים מיריבויות".
הגידים יחזיקו מעמד?
אינייסטה מקבל אהבה בכל רחבי ספרד מאז המונדיאל. סוכנות הידיעות הספרדית Europa Press דיווחה שאינייסטה היה הספורטאי הספרדי הכי פופולרי ברשת בשנת 2010. יש לו כמעט 9.9 מיליון אוהדים בפייסבוק, ויותר מ-3.3 מיליון עוקבים בטוויטר, אבל שלא כמו מרבית ספורטאי הצמרת, אין לו שום כוונה למנף את הפופולריות הזאת בשוק הפרסום. "לא יכול להיות אכפת לי פחות מהצד השיווקי של הדברים", אמר אינייסטה, "אני מקבל כבוד מכל-כך הרבה אנשים, וזה מה שמשנה לי".
גם המיזם העסקי היחיד שמעניין אותו, מתעקש אינייסטה, קשור פחות בכסף ויותר במסורת ובנוסטלגיה. לפני שנתיים הוא הוציא 11.3 מיליון דולרים על כרם ויקב קצת מחוץ לכפר הולדתו, במטרה לייצר 700 אלף בקבוקי יין בשנה תחת המותג Bodega Iniesta. "זה עסק משפחתי", אמר אינייסטה, שהפקיד את ניהול האופרציה בידי אביו חואן אנטוניו. "למשפחה שלי היו כרמים במשך שנים, ונהגנו לקטוף את הענבים בעצמנו. אני רוצה שהיין ישקף את מי שאני".
בזמן שאינייסטה נכנס לעסקי היין והגיע לשיאי פופולריות, צ'אבי שבר שיאים של עמידות וסיבולת. ב-2011 הוא חגג משחק 100 בנבחרת ספרד - הישג שרק שלושה שחקנים יכולים לקחת עליו קרדיט (השוערים אנדוני זוביזרטה ואיקר קסיאס והחלוץ ראול גונזאלס) - ושבר את שיא המשחקים בברצלונה של שחקן ההגנה מיגלי, ששיחק בקבוצה בשנים 1989-1973.
"שיחקתי כאן במשך הרבה שנים", אמר גווארדיולה, "והגעתי ל-300 משחקים, שנראו כמו הרבה. מיגלי שיחק 549 משחקים, ופרש בגיל 38. אני לא אופתע, שאם הגידים שלו יחזיקו מעמד, צ'אבי יגיע ל-700 משחקים".
הגידים של צ'אבי, או יותר נכון הדלקת הכרונית בגידים שהוא סובל ממנה בשנתיים האחרונות, יהיו הדאגה הכי גדולה של נבחרת ספרד ביורו 2012. העונה, אף שגווארדיולה (בעונתו האחרונה בברצלונה) הקפיד לתת לו מנוחה בשבועות שבהם הקבוצה שיחקה פעמיים, אפשר היה לראות בבירור שצ'אבי פחות נייד ובעיקר פחות דומיננטי על המגרש - במיוחד במשחקים המכריעים בליגה ובצ'מפיונס ליג. ללא צ'אבי בשיא הכושר, ברצלונה הפסידה את האליפות לריאל מדריד אחרי שלוש שנים וסיימה את העונה רק עם תואר אחד (זכתה בגביע הספרדי). ללא צ'אבי בשיא הכושר, ספרד לא תזכה ביורו. אלא אם אינייסטה יצליח איכשהו להכפיל את עצמו.
הפייבוריטית שלי: הולנד
בין 6 בפברואר 1983 ל-9 ביוני 1984 נולדו בבתי החולים השונים באמסטרדם, באיינדהובן, ברוטרדם ובהאג ערימה של תינוקות שעשויים מזהב. בתוך פחות משנה וחצי נולדה בהולנד חבורת שדי כדורגל מוכשרים, שהיום כולנו מכירים אותם בשמות אריאן רובן, ווסלי סניידר, רובין ואן פרסי, רפאל ואן דר וארט, קלאס-יאן הונטלאר ונייג'ל דה יונג. כל החבורה הזאת תנחת יחד באותו מטוס שיביא את נבחרת האורנג' ליורו. כל החבורה הזאת מגיעה לטורניר בגילים 29-27, שזה הטווח שבו לפי כל המחקרים כדורגלנים מתבססים בפיק הפיזי והמנטלי שלהם.
אל תזלזלו בתינוקות הזהב של הולנד. לא בוואן פרסי ובהונטלאר, שכבשו העונה יחד 85 שערים באנגליה ובגרמניה; לא ברובן, גאון כדורגל שכמה גאוני תקשורת הדביקו לו לאחרונה את הכינוי "לוזר", ושכחו לציין שמדובר במכונה לליקוט תארים בליגות של גרמניה, ספרד, אנגליה והולנד; אל תיקחו כמובן מאליו גם את סניידר, השחקן המצטיין של המונדיאל האחרון, למי ששכח; ואל תמעיטו בערכו של דה יונג, הקשר האחורי-גרזן-מחסל האולטימטיבי, שעזר העונה למנצ'סטר סיטי לפרק את הפרמיירליג.
אחרי קרויף, ואן באסטן וחוליט, זה הזמן של הולנד להמציא גיבורים חדשים. של התינוקות להיות לגברים.
שרון בורנשטיין
למה ספרד? כי באנו ליהנות. בעידן שבו הכדורגל הפך לציני ולשמרני במסווה של טקטיקות מתוחכמות ושל מערכים מסובכים שנועדו "לשבש" את משחק היריבה, צריך שתהיה ביורו הזה לפחות נבחרת אחת שתזכיר לכולנו למה התאהבנו במשחק הזה מלכתחילה. רק בגמר ליגת האלופות האחרון, ראינו איך קבוצה זוכה בתואר הנחשב מכולם מבלי לבעוט לשער, וגרוע מכך, מבלי לספק רגע אחד של כדורגל למזכרת.
אצל ספרד זה לא יכול לקרות. כשצ'אבי ואינייסטה מנהלים את מרכז המגרש אלופת העולם המכהנת לעולם לא תעדיף את השיבוש על-פני היצירה. כל רגע שבו הכדור ברגליים של השניים האלה הוא רגע של דריכות אצל הצופה, של משהו לא צפוי שיכול לקרות על כר הדשא וחלילה שנוריד את העיניים - מסירה מפתיעה, כדור עומק מעורר השראה. קסם.
לצד הכדורגל, לספרד יש האלמנטים הדרמטיים שדרושים כדי לייצר סיפור כובש. האם דויד סילבה וחואן מאטה יצליחו לשחזר את ההצלחה שלהם בקבוצות (סיטי וצ'לסי בהתאמה) גם בנבחרת? האם פרננדו טורס, שחווה עונה טראומטית עם סוף מתוק, יהיה שוב לגיבור הלאומי עם שער ניצחון?
אבל מעל לכול, לספרד יש תפקיד להמשיך ולהיות נושאת הבשורה, ולהוכיח גם הפעם שכדורגל פתוח, אטרקטיבי ומלא תשוקה ואסתטיקה הוא גם זה שינצח. ניצחון שלה הוא ניצחון הכדורגל.
מתן אלג'ם
הפייבוריטית שלי: איטליה
טל וולק
משום שיותר מדי פשטני להגיד ספרד או גרמניה (והן מגיעות מותשות ושחוטות, רוב הסגל מבאיירן מינכן, מברצלונה ומריאל מדריד); מפני שאנגליה שוב תקרוס איפשהו לפני חצי הגמר (יש לקוות שהטרגדיה תתרחש כבר בשלב הבתים); משום שהולנד בזבזה את ההברקה שלה שמגיעה אחת לעשור (גמר מונדיאל); מפני שהפתעות בכדורגל העולמי מגיעות אחת בדור (והזכייה של יוון ב-2004 כבר שרפה הפתעה בשביל שני דורות); משום שפלאטיני הלך שוב על מארחות שלא שוות אפילו רבע גמר; מפני שהסגל הצרפתי שוב יתמקד בהתחלה בבתי הזונות ואחר כך בלאכול זה את זה מבפנים.
בגלל כל אלה, נשארנו עם איטליה. כן, איטליה. איטליה שאף אחד לא סופר, אבל שהשחקנים המובילים שלה עברו את העונה הכי פחות מתישה, באופן יחסי, מבין הנבחרות הגדולות (מלבד מילאן, שיש לה גם ככה רק שלושה שחקנים בסגל, לא הייתה אף איטלקית ששיחקה באירופה אחרי 15 במארס); איטליה, שנמצאת בתוך עוד פרשת שחיתות עם פשיטות של המשטרה על מחנה האימונים של הנבחרת, עם מעצרים של שחקנים בכירים ומאמנים. בדיוק כמו הפרשה החמורה ב-2005-6, ה"קלאצ'יופולי", שהשמידה את הכדורגל האיטלקי; כתם שאיתו הגיעה איטליה למונדיאל 2006 כשהיא מוכה וחבולה, ויצאה ממנו אלופת עולם.
1.3 מיליארד אירו הכנסות
מדי ארבע שנים, היורו מיישר את תקציב אופ"א
בזמן שכלכלת אירופה נפלה למשבר החמור והקשה בתולדותיה, יש תעשייה אחת ביבשת שלא מרגישה כלל וכלל את הריקושטים: הכדורגל. רק בשבוע שעבר סיכמו בדוח חדש של פירמת רואי החשבון Deloitte עוד עונה של עלייה בהכנסות של הענף, ובסך-הכול צמח המחזור השנתי של הכדורגל האירופי בחמש העונות האחרונות ב-25%, אל עבר שיא של 17 מיליארד אירו. אופ"א, התאחדות הכדורגל האירופית שאמונה על ארגון טורניר היורו, אינה שונה במובן הזה. עם מאגרי הון עצמי של 493.6 מיליון אירו (נכון לסוף עונת 2010-11) ועם יורו 2012 בפתח - הארגון שבראשו עומד כדורגלן העבר הצרפתי מישל פלאטיני יכול להיות רגוע מעתידו הפיננסי.
מודל הרווחיות של אופ"א מבוסס בעיקרו על אליפות אירופה לאומות: בפעם הקודמת שבה נערך הטורניר, בעונת 2007-08, הארגון סיים את השנה עם רווח נקי של 235.6 מיליון אירו. בשלוש העונות לאחר מכן, ההפסד המצטבר הסתכם ל-180 מיליון אירו. נורא? לא ממש: העונה הנוכחית, עם היורו באוקראינה ופולין בסיומה, צפויה שוב ליישר את ספרי החשבונות, עם הערכות שמדברות על יותר מרבע מיליארד אירו רווח נקי.
לא תמיד טורניר היורו היה בוננזה כל-כך גדולה לאופ"א: ב-1992, הטורניר שנערך בשבדיה הסתפק בהכנסות של 42 מיליון אירו בלבד. אבל בדיוק אז החל הכסף הגדול של הטלוויזיה לחדור אל הכדורגל, זכויות השידור הפכו לעניין יוקרתי הרבה יותר, וביורו 2000 (שנערך בבלגיה ובהולנד) המחזור כבר קפץ ל-230 מיליון אירו. הטורניר בקיץ הקרוב כבר ידבר בסקאלות אחרות לחלוטין, של מיליארדים; 1.3 מיליארד אירו הכנסות, ליתר דיוק, שאותן הוא צפוי לגרוף.
זה המקום להזכיר שגם הנבחרות שמשחקות ביורו מתמודדות לא רק על כבוד לאומי, אלא גם על כסף: ההתאחדויות שמפעילות את הנבחרות זוכות לקבל מאופ"א בונוסים עבור הישגי הנבחרות. בסך-הכול תחלק הקיץ אופ"א 196 מיליון אירו לנבחרות המשתתפות, כשהזוכה בטורניר יכולה לגרוף סכום מקסימלי של 23.5 מיליון אירו. כל 16 הנבחרות שהעפילו ליורו יקבלו דמי העפלה אוטומטיים של 8 מיליון אירו, ללא קשר להישגים שיגיעו אליהם במהלך המשחקים.
המודל הכלכלי המוצלח של אופ"א ליורו לא אומר שהכול מתקתק כמו שעון גם בתקציבי המדינות שמארחות את הטורניר. לפי הערכות ראשוניות של אנליסטים, אוקראינה, שהתקצוב הממשלתי שלה לאירוח יורו עומד על כ-5.25 מיליארד אירו, לא תצליח בשום אופן להחזיר את ההשקעה הזאת. הבעייתיות הגדולה שלה, כמו של מדינות אחרות שמארחות טורנירים גדולים, היא בעיקר השימוש במשאבים לאחר הטורניר. רוב ההשקעה מתבזבזת על אצטדיוני ענק מפוארים, שלרובם אין שימוש פרקטי לאחר שחגיגת המשחקים הקצרה מסתיימת, והם הופכים ל"פילים לבנים"; גם שדות התעופה, התחבורה הציבורית והכבישים החדשים שנבנים לא בהכרח תורמים בטווח הארוך למדינות מתפתחות ועניות, שעדיף להן אולי להשקיע את מעט המשאבים של משלמי המסים שלהן דווקא בבתי ספר ובבתי חולים.
הפייבוריטית שלי: אנגליה
תגידו שהם קשוחים על גבול האלימות, ואומר לכם שכאלה הם החיים. תאמרו שהם לא יפים, ואני אענה בשאלה: האם האישה היפה ביותר בעולם היא גם האישה שאתם הכי אוהבים? כי מה לי מכל הכדורגל הלטיני הגנדרני? אני כבר לא מדבר על הדרום אמריקאים שאיני יכול לסבול, אבל גם את הספרדים, את האיטלקים ואת הצרפתים שקורצו מאותו החומר. הגרמנים הם כבר משלנו, גם ההולנדים, אבל הזיקוק הטהור של כדורגל כמלחמה על טריטוריה הוא הכדורגל האנגלי. הדבר היחיד שנפלא כמו הכדורגל האנגלי הוא רק מטען הציפיות שהאנגלים מפתחים לקראת כל טורניר חשוב, הכול בגלל זכייה מקרית, בעיקר בגלל טעות קוון, אי-שם ב-1966. מאז הם מועמדים לאליפות אירופה או העולם בעיקר בעיני עצמם.
אז מה נשתנה היורו הזה מכל 46 השנים האחרונות? שהפעם אין מהנבחרת שום ציפיות: מאמן אפור כמו רוי הודג'סון, שהצליח להפוך אפילו את ליברפול הגדולה לקבוצת תחתית, דם רע בהגנה סביב הקפטן הוותיק ג'ון טרי, וכוכב אחד בעייתי - וויין רוני. לאן ייקחו אפס הציפיות את אנגליה? ובכן, בדיוק כמו בקרב האמיתי על אירופה לפני שבעים שנה - עד לניצחון, נגד כל הסיכויים. עד שרוני יוכל לצטט את צ'רצ'יל ולומר ש"לנבחרת האנגלית של 2012 היה לב של אריה, אני רק הענקתי להם את השאגה". עכשיו צריך רק לקוות שמישהו יסביר לרוני מי היה צ'רצ'יל.
ניר קיפניס
הפייבוריטית שלי: דנמרק
בואו נודה על האמת, לבחור פייבוריטית לזכייה ביורו זו חתיכת ירייה באפלה. העונה בקושי הסתיימה, השחקנים המובילים, וככה זה בנבחרות - רובם מובילים את הקבוצות שלהם, עדיין מסתובבים עם שקיות קרח על הברכיים. על תשישות מנטלית בכלל אין מה לדבר. רק נסו להיכנס לראשו של אריאן רובן, שאך לפני שבועיים בעט לעצמו בדלי, וכעת צריך לשוב לזירת הפשע עם אות קין מפלצתי; או לראשיהם של שחקני ברצלונה, שזכו בכל תואר אפשרי בארבע השנים האחרונות, ושצריכים לשוב ולמצוא בעצמם את האנרגיות לרדת לגליץ' של חיים ומוות.
אפשר ללכת הפוך על הפוך ולבחור בפריק שואו האנגלי או באחת המארחות. אפשר גם ללכת הכי ישר שיש עם הולנד, עם גרמניה או עם ספרד. אבל אפשר גם להודות שלאף אחד אין מושג מה יהיה ביורו הזה, ולברך על כך. בימים שבהם כסף קונה אליפויות (סיטי, צ'לסי, ריאל, שנמשיך?) ושאת המעמדים הגדולים בטורנירי הקבוצות מאכלס אותו השפיץ, אפשר רק להתרגש מחוסר היכולת לנחש. לא במקרה מדובר בטורניר הנבחרות האיכותי בעולם - כזה שאין בו משחקים בטוחים בסגנון נמושות אסיה במונדיאל. לא במקרה את המשחק על המקום השלישי ביורו הקודם שיחקו ביניהן טורקיה ורוסיה, כשגם הזכייה של ספרד הייתה רחוקה מלהיות הימור קונבנציונלי.
אז על מי בכל זאת אני הולך? דנמרק, כי מהזכייה שלה ב-1992 אני לא אפסיק להתרגש; וכי לא באמת אכפת לי התוצאה, אני פה בשביל ההרפתקה.