לדיוק כתכונה יש מוניטין נורא, דימוי ציורי של עמידה קפדנית בזמנים המלווה בתסרוקת עם שביל באמצע. כלומר, ערימת תכונות שבלגניסטים כמוני היו אמורים בנטורל להתרחק מהן, כמו מתולתלים ממדורות ל"ג בעומר.
אבל בשנים האחרונות, במיוחד אחרי שנטשתי את עולם התשע-עד-חמש והפכתי לאדם שעובד לבד וזקוק לטונות משמעת עצמית, גיליתי שדיוק הוא אולי הכלי הרוחני היעיל ביותר שפגשתי.
לא סתם איינגר, אגדת יוגה נודעת, הגדיר פעם את הדיוק כנקודת המפגש בין הנשמה האינדיבידואלית לנשמה האוניברסלית. כלומר, כשאתה מדויק אתה בהרמוניה עם עצמך ועם סביבתך. הבעיה היא שהדיוק הזה מצריך מבט חד פנימה, וזה דבר שרובנו לא ממש אוהבים לעשות.
הרבה יותר נוח לקטר על מה שאין לך, מה שהאחר השיג. לראות את החיים כמשחק סכום אפס, שבו כל מי שהרוויח משהו בהכרח שיקר, או למצער, עשה זאת על חשבוננו. נו, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדברת.
על אלה שאומרים: "ראית את הבנזונה, כמה כסף הוא עושה?". לא. לא אתם. אתם אף פעם לא אומרים את זה, אבל בינינו, יש בכל אחד מאיתנו רגע של חולשה שבו נשמע ממעמקים קול פנימי, מרושע, שמתמרמר על הדברים שלא קרו לנו.
לשם כך בדיוק, לרגעי השפל האנושיים הללו, הרשו לי להציע, במקום פראמין, שימוש עצמי יעיל והגון בכלי המוזר הזה שנקרא דיוק.
ספר דברי הימים של הדיוק הפנימי שלנו מנוהל באותו מקום אישי להחריד, שבינך לבין עצמך. זה הספר הפרטי ביותר, רוב הזמן הוא בכלל לא גלוי לתודעה שלנו-עצמנו. רשומים וחרוטים בו, בשלל צבעים וחומרים שצורבים את הנפש, כל אותן הכרעות, קטנות כגדולות, שעשינו או שלא עשינו.
הכוונה היא לכל אותן הבחירות שעשינו בשטח הצר (או הרחב, תלוי בנקודת המבט כמובן), שבין האפשרי לנחוץ. בין החלום והאילוץ. בין הפחד מכישלון להזדמנות הראשונה שלקחנו. נו, הפשרות של החיים והמקצוע והפרנסה.
כולנו היינו שם, בצומת כזה או אחר, ולכולנו, גם לקדושים מכל, יש רגעי כפירה וקושי. ובדיוק באותן עתות מצוקה אנחנו מוצאים את עצמנו מחטטים בספר הדיוק הפנימי המושתק, הסודי והחבוי, אותו אחד שנכתב בכתב סתרים בלתי נראה, כיאה לתחום שאותו משתדלים שלא לתעד, כדי לא להודות - גם לא בפני עצמנו - מהן העסקאות האפלות שסגרנו עם עצמנו.
מקובל לחשוב שמבט פנימי שכזה, בהכרח יחשוף אותך להתקף חרדה פוטנציאלי. שהרי מה יש בו בספר הדיוק הפנימי הזה אם לא סיכום של אסופת הפשרות שעשית בחיים? במובן מסוים הטענה הזו נכונה, זו רק המסקנה השחורה שאני חולקת עליה. כלומר, נכון שהספר הזה רושם בדקדקנות מבהילה את ההנחות שעשינו לעצמנו לצד המלחמות שוויתרנו עליהן מראש, משהו שבעיקר מרגיש כמו מחסן הדברים שלא עשינו, הסיפורים שלא קרו לנו, או הדרך שלא בחרנו.
כן, אותה דרך שמדי פעם מפציעה וקורצת, כאילו כולה זרועת כוכבים והצלחה, וקוראת תיגר על המציאות שעיצבנו. אבל, אם באמת נתבונן פנימה, נמצא גם אישור מצוין לדרך שכן נבחרה. שהרי במסמך הדיוק הפנימי המוצפן נמצא רישום מדוקדק של הצד הבטוח שלנו, של המקום הטבעי, וכן לצד זה - של המחירים שלא שילמנו, של הסיכונים שלא נטלנו, הכישלונות שלא נחלנו.
אז נכון שבטור הצדדי תופיע גם התהילה שבה לא זכינו, וגם אם חתמת על חוזה הוויתור מראש, מדעת ובצלילות, ובעיקר מול עצמך, יש ימים, רגעים ואולי אפילו תקופות, שבהם הפשרה מכבידה. אל הרווח הפנימי הגדול שנוצר, נולדות כל מיני רעות חולות שתחילתן באשמה וסופן בקורבנות, שלא לומר במרמור.
הטענה שלי היא, שדיוק פנימי הוא הדיאלוג הזה בינך לבינך, שעוזר ליישב את הסתירה הזו. הוא הכלי היעיל ביותר לחיים בשלום עם ארסנל ההחמצות והפשרות שעשית, אבל זה מצריך מבט פנימי ומפוקס אל המחירים ששילמת לעומת הרווחים שגרפת. ובאלה האחרונים אנחנו נוטים להקל ראש. הם מובנים מאליהם. אבל בדיוק כאן, ובשם הדיוק, צריך לומר עליהם תודה.