תכולתה של עגלת הסופרמרקט שלנו עולה היום פי-שניים מאשר עלתה לפני שנתיים. כולם הביטו בה בבעתה: אנחנו - שלא קנינו שום דבר יותר מאשר אוכל ליומיים-שלושה, קצת חומרי ניקוי ואוכל לחתול; הקופאית - שבדרך-כלל אוהבת כשאני מהמר על סכום הקנייה וקולע קרוב, והפעם החמצתי ב-100%; וסגנית הקופאית, המופקדת על השקיות - שהבינה את שאנחנו הבנו, אבל כמתלמדת צעירה של קיץ היטיבה לסכם את הדרמה כשאמרה "הולי שיט!".
כשאתה נערך נפשית לשלם 100 דולר ומשלם 200, הפרשנות החכמה בעיתון הופכת למיותרת. אינך זקוק לפול קרוגמן כדי להבין ששדה הקרב העכשווי הוא גם המצב הכלכלי. זהו קרב שברק אובמה אינו יכול לנצח עם רשימת חיסול ותקיפות מזל"ט.
הנשיא שנכנס לבית הלבן כטירון גיאו-פוליטי וכבור גמור בענייני חוץ, השתלט יפה על החומר. אמריקה טרם שבה לנהל את העולם, אבל העולם מודה בדרכו שאינו יכול להתנהל בלעדיה. נוכח הזמן האוזל בשעון הבחירות, השאלה הגדולה היא האם גם הבחירות הללו יהיו בנוסח "זאת הכלכלה, טמבל"; או שבעצם, למרות המצב הכלכלי העגום ונתוני האבטלה והצמיחה המדכאים, מורכבת נוסחת הניצחון השנה מתמהיל נפיץ ורבגוני יותר מאחד ועוד אחד הם מיט רומני.
אתם לא לבד
למרות טיעונים נמרצים בעד, בחירות 2008 לא היו רפרנדום על המצב הכלכלי. הן היו שקלול כולל, מקיף ופשפוש-נפשי עמוק בדבר מוכנותה של ארה"ב להעדיף את צו המצפון על פני דעה קדומה וגזענית.
השנים שחלפו הנמיכו משמעותית את להבת התקווה השחורה הגדולה והחזירו את החיים ואת מערכת הבחירות, לפרופורציות של הערמומי, האפקטיבי והיעיל יגבר על הערמומי הממולח ממול.
מישל וברק אובמה גמרו לשלם את הלוואת הסטודנטים שלהם לפני שמונה שנים בלבד; מיט רומני הכריז על הון עצמי בהיקף 200 מיליון דולר והוא לא יזהה אמריקני עני גם אם יקשרו לו אחד למכסה המנוע של הלימוזינה. אובמה נאבק שהריבית על הלוואות הלימוד לא תזנק ב-1,000 דולר ביולי; לרפובליקנים לא דחוף לתת לנשיא את מבוקשו.
אפרופו קרוגמן. הוא כתב השבוע ב"ניו יורק טיימס", שאסטרטגיית הבחירות של הרפובליקנים היא תרמית ענקית: "הם מבקשים לשכנע את הבוחרים כי הכלכלה על הפנים כתוצאה ממדיניות בזבזנית שהנשיא אובמה לא הצליח לממש (בעיקר משום שהרפבוליקנים לא הניחו לו), וכי לצרות שלנו יימצא מזור על-ידי היצמדות לאותה מדיניות שכבר נכשלה". התבלבלתם? אתם לא לבד.
למרות התבונה הנרכשת שלפיה גם בחירות 2012 יוכרעו על הרקורד הכלכלי, בשולי החשיבה המקורית מתנחלת תודעה חדשה: הבחירות הללו מתנהלות על רקע תצריף מסובך שתחלואי הכלכלה הם רק חלק אחד ממנו, וכי הבוחר ייאלץ להכריע בתחומים רבים ומגוונים, קריטיים כולם, מאשר האבטלה, גליוטינת המשכנתאות, השחיתות בשוק ההון והצמיחה המנוונת.
שלשום הרג מזל"ט אמריקני 15 פקיסטנים בניסיון להרוג בכיר באל-קאידה, האמריקנים יצאו מהשיחות עם איראן בתחושה שכייסו אותם בעמידה, אמריקה החליטה להתקפל מכל המלחמות המקיזות את דמה וכספה, והנוסחה העצית "זו הכלכלה, טמבל" כבר לא מחזיקה מים. לא עליה לבד ייפול או יקום נשיא.
כלכלנים רבים קובעים כי התרחיש האפוקליפטי שאותו מנסים הרפובליקנים לשווק, לא התממש. התקרה לא נפלה והאדמה לא פערה פיה. הרפובליקנים מתלוננים על כך שאובמה מנכס לעצמו את הישגי ממשלו, כלומר את הישגיו, ועושה בהם שימוש פוליטי. כשהיריב שלך דורש להשאיר מחוץ לזירה הפוליטית את חיסול בן-לאדן, הסרת קדאפי, סיום המלחמות, טיפול מופתי בזיהום הנפט במפרץ לעומת הפקרת הנשיא בוש את ניו-אורלינס בימי קתרינה, ההתמקדות בגרעין האיראני והצפון-קוריאני והצלת תעשיית הרכב, ברור שרומני מעדיף להסתיר את ההישגים. רומני מעדיף שהכלכלה היוונית תישא אותו לנשיאות.
אובמה אינו מגלה סימני חרדה. מקורביו מעידים שקדנציה אחת בלבד בבית הלבן הייתה מקובלת עליו מלכתחילה. זה מיט רומני שצריך להיות מודאג. כמובן, הכלכלה הינה נתון משמעותי בסלט הקיצי המוקפץ הזה, אבל לא בקלות דעת יגרשו האמריקנים את הנשיא השחור הראשון מהבית הלבן.