הבית
שכונת אפקה. סולידיות תל-אביבית. רחוב קטן ושקט. גדר אבן מתעגלת סביב הבית הפינתי. קים בת השש, המכונה בפי בעליה "כלבת sos חיות", מקדמת את פניי בנביחות, ואחר-כך רובצת על הרצפה. "הכלבים האלה נאמנים", אומר הבעלים, עו"ד דוד יפתח, בחולצת כפתורים ובמשקפיים דקים, "הם לא לוקחים דברים פור גראנטד. לא נולדו עם כפית כסף בפה".
הדשא שבחוץ סינתטי ירוק-עד, הרצפה בתוך הבית עשויה שיש מבהיק. המטבח המאובזר, חום, וכסף בקצה. שולחן עץ ארוך וסביבו עשרה כיסאות, שמונה מרופדים באדום, ועליו קערה עם בננות ותפוחים. "הריהוט והעיצוב הם האישה. זה הכיף שלה, לעצב". דיאן, האישה, תיכף תפציע בחיוך ובמשקפי-שמש, תבקש מדוד לעזור לה עם המצרכים ותזהיר אותו מפני העיתונאי שיושב לצידו במרפסת, סביב שולחן עגול, ותוהה אם הוצבה פעם שמירה על הבית.
"זה ממש סיפורים שעורכי הדין מאוימים", מתקומם עו"ד יפתח, "בכל ההיסטוריה נפגעו שניים. אחד, יורם חכם, שהיה מתמחה שלי. הלקוחות יכולים לכעוס, אבל כל עוד אתה לא בוגד בהם, 'מוכר תיקים', לא יפגעו בך. אם אתה שומע שעו"ד 'מוכר', נותן לפרקליטות לקוח אחד תמורת אחר, אלה שמועות, הפרקליטות לא תסכים. אבל ברגע שמישהו מפיץ את זה, אתה שרוף".
על הקיר צילום "גוף של סרטן" כפי שמעדכן הבן בועז, השרוע בפינת המשפחה, ועוד תמונה של 11 תפוחי-עץ אדומים. מבעד לחלון נשקף שולחן נוסף עם 4 כיסאות מתכתיים. "זה הגג של החניון", משועשע יפתח, "כמו מדרגות שלא מגיעות לשום-מקום. לא יושבים שם. הלקוחות שלי לא באים לפה. אצלי זו הפרדה טוטאלית. אני לא משתתף בשמחות. הייתי בשתי חתונות: של שמעיה אנג'ל והרצל אביטן, בכלא. הייתי עו"ד צעיר בתחילת הדרך, והם היו פיגורות רציניות. מאז, לא. כשהם יודעים שזה ככה, הם לא נעלבים".
אחרי 12 שנה בשכונה, הגינה פורחת. "בוגונוויליאה, פיג'ויה, שני עצי דקל", עובר על פניהם עו"ד יפתח, "עץ תמר. עץ זית. פיקוס תאילנדי. פה, למטה, זו הגינה של אשתי. הוויכוח היה שאני רוצה עצי פרי - תוצרת למה שאני משקיע, והיא - נוי. אז יש לי את הגג, עשיתי עכשיו בוסתן של עצי פרי: מישמיש, נקטרין, תפוח, תפוז, פומלה. זה התענוג שלי. אני עולה, משקה, ויש לי חדר עבודה, אני לא מגיע למשרד בכלל. יש לי משרד בכיכר מסריק בת"א קרוב ל-30 שנה, שבאופן נדיר מתנהל בלעדיי. כל יום מקבל מזוודה עם התיק של מחר, וכל יום מופיע בביהמ"ש. באוקטובר אני 35 שנים במקצוע, ואין דבר כזה שיהיה יום בלי משפט".
יפו, חולון, ירושלים
"נולדתי בבגדד בינואר 51', ובאפריל כבר היינו פה, עם העלייה הגדולה מעיראק, הורים ושישה ילדים. הייתי הקטן ונשארתי הקטן. אבי, משה, היה עובד רכבת בחברה בריטית והכיר את אמי רחל בשידוך. הם עלו ארצה בשנת 35', נולדה להם בת, ואחרי פרעות 1936 חזרו לעיראק, שם נולדו עוד חמישה.
"אבי היה אדם משכיל, איש אשכולות, דובר אנגלית, בשלב מסוים היה לו מפעל לשוקולד. הם היו אמידים, אבל חזרו ארצה עם מזוודה אחת בלבד, לא נתנו להם להוציא שום דבר, ואבא עבד קשה כל ימיו ופרנס את המשפחה. קיבלו בית ערבי בגבעת עלייה ביפו, לא היה חסר כלום, אבל אם רציתי דברים, הייתי חייב לצאת לעבוד. בגיל 10 מכרתי סברס, בגיל 12 ארטיקים על שפת הים. וכשהוצאתי רישיון נהיגה, הייתי סוכן שמוכר רהיטים עם רמקול, גם בלימודים. הייתי מגיע עם ואן וכמה מיטות-נוער על הגג, מסתובב בקטמון ומוכר בתשלומים.
"בשנת 56' הודיעו לנו שהבית ביפו עומד להתמוטט. עד היום הוא עומד שם. עברנו לחולון וב-67', אחרי המלחמה, לירושלים, כי לאבא הייתה אסתמה. יפו היה כיף גדול, כי הדודה פלורה והדודנים נשארו לגור שם. היא הייתה סוחרת שהביאה פיצ'פקעס מקפריסין ומכרה לערבים. שיחקנו עם ילדי הערבים, אולי בגלל זה אני דובר ערבית.
"בחולון קנינו צריף שוודי, שני חדרים, מטבח וגינה. ישנתי בחדר עם אחי, 4 אחיות בחדר שני, וההורים בסלון. שכונה נחמדה, עם פנס רחוב, משחקים בערב, כמו בשיר של הגשש. קבוצת כדורגל, הגדולים שומרים על הקטנים, קיבוץ גלויות. היינו משפחה עיראקית טיפוסית, חמה. שוש, אחותי שגדולה ממני ב-10 שנים, לקחה אותי כפרויקט. כל יום הייתי חייב לקרוא שעתיים בצהריים, שנאתי אותה, אחרי שנים הודיתי לה. הייתי בצופים, למדתי בתיכון חדש, בי"ס טוב, קשה, השבוע הזמינו אותי לכנס מחזורים, ואני די חושש לראות את אהבות הנעורים היפות בנות 60. כשההורים עברו לירושלים, גרתי אצל אחיותיי הנשואות, התגייסתי לנח"ל ועברתי גם לירושלים".
עו"ד, דייל, חתונה
"הייתי בין הראשונים שנסעו לחו"ל אחרי הצבא, זה לא היה אז טרנד. אחרי ששת הימים היינו אהודים בעולם. חבר שלי ואני קנינו חיפושית בגרמניה, צבענוISRAEL בצדדים ואנשים נופפו לנו ברחבי אירופה. ב-72' התחלתי ללמוד. בחרתי בירושלים בעיקר בגלל שההורים גרו שם. ידעתי שאני רוצה להיות במצב כלכלי הרבה יותר טוב ורוצה להיות עו"ד פלילי. כבר בגיל 10 הייתי עומד מול המראה ומשכנע את השופט שמדובר בנאשם מסכן, שעברו עליו ימים קשים. אבי היה מעביר לי את זה בטפטוף, 'היו לנו עורכי דין במשפחה בעיראק'. ידעתי תמיד שאני רוצה להיות עו"ד, ועו"ד הוא בעיניי רק פלילי.
"עשיתי שנה סטאז' אצל השופט ישראל ויינר, ססגוני וצבעוני. שנה אצל שופט כזה ואתה יודע בדיוק איך לשכנע שופטים. שנה בפרקליטות המחוז, ואז, ב-76', במעונות, פגשתי את אשתי, שבאה מדרום אפריקה ללמוד עברית. עשיתי בחינות ללשכה, נפגשנו בקפיטריה בהפסקה, וזהו, נתקעו לי החיים. ב-77' היא חזרה לשם, ואני תפרן. הלכתי להיות דייל באל-על עם תעודת עו"ד. נשמע מוזר, אבל בזכות זה אני נשוי היום. התחתנו ב-80'".
הרצל אביטן, שרה אנג'ל
"תוך כדי שאני דייל, עברתי לת"א, פגשתי אדם מדהים, עו"ד שמחה זיו, והתחלתי לעבוד אצלו. השפיע עליי מאוד ביכולת ליצור קשר עם כל לקוח, לדעת איך להתנהג - בקשיחות או ברכות. היה בליין, איש בוהמה, השקיע בסרטים, ייצגנו את שרגא הרפז, משה איש-כסית. שמחה לא אהב לעבוד ואני נכנסתי לחלל, הייתי מאוד חרוץ. ב-79' החלטתי לפתוח משרד לבד. היה יום שישי, ישבתי במזנון במחוזי, עבר שוטר שליווה עצור, העצור ראה אותי לבוש בחליפה ושאל: 'אתה עו"ד? מוכן לעמוד לי?' התברר שזה הרצל אביטן.
"היה שוד בבנק לאומי ברמת אביב, השודדים פרצו עם המכונית וניפצו את השמשה, ואביטן, עבריין ידוע שישב על שוד, נעצר כי היה פצוע בברך. הבאתי לכלא רופא פתולוג, פרופ' קרפלוס, שנתן חוות-דעת שהסיפור שלו, שנפצע מסלע בים, תואם את צורת הפצע. זה שהבאתי על-חשבוני רופא, עוד לפני ששילם לי, קנה אותו. ולמרות שהייתי צעיר, ביקש שאייצג אותו. הוא הורשע, אבל המשיך להיות לקוח שלי. בעקבותיו באו שרה ושמעיה אנג'ל.
"הזיכוי הגדול שלי היה של שרה אנג'ל ב-84', בתיק הרצח של מישל נחמיאס ושולמית שלי. היא זוכתה גם בעליון, וכתבה ספר, 'מלאך או שטן', שחצי ממנו זה עליי.
"אם אתה משקיע הרבה, אתה יכול להביא תוצאות. התורה שלנו, הפליליים, זה הפרטים הקטנים. זה לזכור שבהודעה מתאריך מסוים, בעמוד השלישי, בשורה הרביעית, העד אמר דברים הפוכים. יש לי זיכרון צילומי. אני לא זוכר את שמות הקליינטים, אבל התיק מצולם אצלי במוח. ואז, בחקירה נגדית, אני אומר לעד 'אמרת דברים הפוכים' אפילו בלי להסתכל, ואחרי פעם-פעמיים הוא מאבד את הביטחון".
הרצח בבאר שבע
"יש לנו בעיה עם תיקי רצח, כי יש רק שתי דרגות: רצח והריגה. היה צריך לחלק לכמה דרגות של רצח, כשבנמוכה יש לשופט שיקול-דעת אם לגזור מאסר עולם. אדם שמתכנן לרצוח את הוריו יקבל אותו עונש כמו מי שבקטטה דקר ברגע של חמימות מוח? לא מתקבל על הדעת. ולכן מרשיעים רק בהריגה. הבחור מבאר שבע, למשל, זה לא רצח בדרגה חמורה: הוא לא הכיר את האיש, לא תכנן, לא עשה מארב, לא היה לו משהו נגדו. זה חמור - אבל לא כמו האב שתכנן לרצוח את בתו והכין לה קבר מראש.
"ואז הציבור מתנפל על המערכת, שמנהלת מאבק נגד הנאשם ונגד משפחת הקורבן. המערכת רוצה שקט, אחד מפיל על השני - הפרקליטות מגישה כתב אישום על רצח במקום על הריגה, כי הכי קל ללכת על העבירה החמורה ביותר, התיק מגיע לביהמ"ש, ובמקרה הטוב מגיעים לעסקת טיעון על הריגה, הציבור מתקומם ושוכח שמלכתחילה זה היה צריך להיות הריגה.
"אני פונה לציבור: תנו לשופטים לשפוט ולפרקליטים לעבוד, הם אנשי מקצוע. כמו שאתם לא מעיזים להגיד לרופא או למנתח איך לטפל בכם, אתם לא יכולים לומר להם איך לעבוד. אחרת נחזור לתקופת הלינץ', אנחנו די קרובים לשם".
מול משפחת הקורבן
"הקטעים הקשים במשפט הם הפגישה עם משפחת הקורבן. הם באים אליי בטענות: איך אתה מייצג אותם? ואני אומר: רבותי, אני עושה את העבודה שלי ומשתתף מאוד בצערכם.
"לא אוהבים אותי, אבל אני משקיע בכל תיק את כל מה שיש בי. יש לי קווים אדומים: לא עבירות מין קשות, התעללות בילדים, עבירות נגד ביטחון המדינה. ברגע שלקחתי תיק, אני נותן את ההגנה הטובה ביותר, כאילו שאני מגן על עצמי, לא יכול להיכנס לרגשנות: עשה את זה, לא עשה את זה".
גל האלימות
"גל האלימות? לא מצליח להבין מה קורה פה. בעבר כמעט לא היו מעשי רצח על דבר של מה בכך. לפני 15 שנה ייצגתי את ברק צרפתי, שהוציא סכין ודקר על רקע מריבה של כלבים בשפת הים. כל הארץ רעשה. היום חיי אדם הפכו לזולים, וזה לא קשור לענישה. הענישה המחמירה לא מונעת פשיעה לא רציונאלית, לא הגיונית. זה משהו מנטאלי עמוק. אותו אדם ששולף סכין בגלל שהתווכח על סיגריה חושב על הריגה, 15 שנה או מאסר עולם? למה לקח סכין בכלל?
"למשל, איתמר דהן. ביקשו סיגריה, הוציא סכין ודקר, קיבל 15 שנה בעסקת טיעון. עוברים חודש-חודשיים, אני יושב איתו. אומר לי: אני לא קולט איך זה יכול לקרות. מקללים את הרגע, היום, הלילה.
"הפשיעה הרגילה, הרציונאלית, בירידה. העבריינות האמוציונאלית התגברה, ואת זה אפשר לייחס לאלכוהול, לאלימות הכללית בחברה, בכל מקום שאתה הולך, בתי-ספר, הכנסת. מערכת האכיפה לא יכולה לפתור את זה, בעבריינות האמוציונאלית צריכים לטפל גופים אחרים: קציני מבחן, מתנ"סים, מדריכים, תנועות נוער, בתי-ספר".
סדר יום
"קם בחמש בבוקר. יוצא עם הכלבה להליכה של שעה. מתיישב בגינה עם עיתון וקפה, אוכל ארוחת בוקר. בסביבות 7 וחצי-8 יוצא לביהמ"ש. חלק גדול מהתיקים שלי מתנהלים בבאר שבע ובנצרת, לפחות פעמיים-שלוש בשבוע אני על כביש 6, צפונה או דרומה. כל היום בביהמ"ש. צהריים אוכל בחוץ. את הלקוחות פוגש בקניון רמת אביב, בארקפה. אם הדיון נגמר ב-2, חוזר הביתה ב-3 והולך לישון. רואה טלוויזיה. אוכל עם המשפחה. בשעה מאוחרת, 23:00, מתיישב על התיק של מחר.
"תיק זה כמו סם. חקירה נגדית זה הדבר הכי כיפי בעולם. מתכנן כמו כריש, מסתובב סביבו, שואל שאלות שכל אחת מהן נשמעת תמימה, לא חשובה, הוא לא יודע שמכניס את עצמו למלכודת - ואז נותן את הנעיצה. אין הרגשה יותר טובה. כשאתה רואה את תגובת השופט, מבין שזהו זה. הולך לישון ב-12-1. לא תאמין, אבל אחרי 35 שנה, עדיין מחכה לבוקר כדי להגיע לביהמ"ש".
סוד ההצלחה
"מוטיבציה. מוכנות להשקיע את כל כולך במקצוע. אתה לא יכול להיות חצי בהריון. או שאתה משקיע או שאתה פקיד".
לולא הייתי עו"ד
"הייתי שחקן. הגעתי לבחינות ללהקת הנח"ל של מירי אלוני, מתוך 500 מועמדים נשארנו 5. ובסוף בחרו את אפרים שמיר. למזלי, אני אומר. הוא היה נגן, אני רק שחקן וזמר".
בעוד 10 שנים
"אטייל בעולם. כבר רוצה להתחיל. כבר מקצץ".
רזומה
אישי: עו"ד דוד יפתח (61) נולד בבגדד ומתגורר בשכונת אפקה בת"א, נשוי לדיאן (58, מורה לאנגלית בתיכון) ואב ל-3: בועז (29, עוסק בצילום אמנותי), גיא (27, עו"ד) וטל (22, חייל משוחרר)
מקצועי: מעורכי הדין הפליליים הבכירים והוותיקים בישראל. תואר במשפטים מהאונ' העברית. סטאז' בפרקליטות מחוז ירושלים ואצל השופט ישראל ויינר, לשעבר נשיא בימ"ש השלום בירושלים. עו"ד מ-77'. שכיר במשרד עוה"ד שמחה זיו ז"ל. עצמאי מ-79'. מרצה בפורומים של עורכי דין ועוזרים משפטיים
בין הלקוחות: הרצל אביטן. שרה ושמעיה אנג'ל. פליקס אבוטבול ובני משפחתו. פרנסואה ואסי אבוטבול. יעקב אלפרון. נסים אלפרון. שלום דומרני. ריקו שירזי. האחים פריניאן. חנניה אוחנה. שלמה נור (בתיק האונס של לימור אברג'יל). דניאל עוקב (רצח תייר מאנגליה וניסיון לרצח תיירת). אביבה גרנות (ערעור). כסנגור צבאי במילואים ייצג חיילים רבים שהואשמו בגרימת מוות ברשלנות וכן קצין בפני ועדת החקירה של אסון השייטת