אנחנו כל-כך אוהבים כדורגל, לא כי הוא בידור, הצגה, שעשוע, אופיום להמונים. אנחנו אוהבים כדורגל בגלל שהוא משל מוצלח לחיים. הכדורגל משקף את החיים יותר מכל משחק אחר, בעיקר בשני דברים עיקריים: ראשית, בחוסר הצדק, בקיפוח ובעוול המשווע הנגרמים בו חדשות לבקרים; ושנית, בזה שהוא תמיד מפתיע, בלתי צפוי.
נבהיר מיד: האנושות לא מייצרת הרבה מעמדים יותר מיוחדים ומעודדים מהיורו או מהמונדיאל. בחודשי היורו והמונדיאל האנושות זוכה לעדנה, לעליית מדרגה. אלה אינם אירועים כפויים, מלאכותיים, המיוצרים כדי להצדיק מערכת קיימת זו או אחרת, אלא חגיגה אמיתית, אותנטית, ביטוי ממשי ל"רצון העם". והרוב, באמת, רוצה ואוכל בתיאבון, ומלקק את השפתיים, גם אם הארוחה היא לא מי יודע מה.
בואו נאמר עוד, שעל סף הצרות המתרגשות עלינו בסוף הקיץ, כלומר לפני המלחמה הבאה, היורו הוא נחמה במלוא מובן המילה. ואכן, מיד כשעולה המילה נחמה, כבר אנחנו מוצאים את עצמנו בתחום הדתי.
הכדורגל, ובייחוד היורו והמונדיאל (שברוח ימי השידורים בשחור-לבן בערוץ הראשון אני מעדיף לקרוא להם בשמות הארכאיים "אליפות אירופה" ו"אליפות העולם"), תמיד מספק משיחים חדשים, וכמשיחים ראויים לשמם הם תמיד מאכזבים בסוף: יוהן קרויף ב-1974, למשל, או זינאדין זידאן, ויורשיהם אריאן רובן, ואולי רונאלדו.
אכן, כך צריך להתייחס להתכנסות התכופה, הבלתי-נלאית, סביב הטלוויזיה בחודש המבורך הזה - כמו לעלייה לרגל מן המניין; וגם אם העלייה הזאת וירטואלית למי שלא נוכח ממש במגרש, אין זה גורע מהיותנו צליינים.
המשיחים החדשים
הכדורגל הוא אירוע דתי, גם מכיוון שהוא שואף אל הנצח. הוא דתי, כי הוא חי אחרינו, בלעדינו; הקבוצות שאנחנו אוהדים משאירות אותנו בני התמותה מאחור, בצד הדרך, וצועדות קדימה כשפניהן אל העתיד.
אבל כל עוד אנחנו חיים ובועטים (נניח), אנחנו נהנים מהאשליה שבהתחברות לכדורגל אנחנו הופכים לחלק מהנצחיות שלו. בדומה, נגיד, למתנחל האידיאולוגי, המרגיש שבעצם הישיבה שלו ביהודה ושומרון הוא מופקע מעצמו הזוטר, הזמני, והופך לחלק מההיסטוריה היהודית.
הכדורגל, כמו הדת, הוא אקסטטי, מטריף. כל אוהד מהשורה יכול תוך רגע להתלקח, לצאת מגדרו, לאבד את העשתונות, להשתגע. בשנייה אתה הופך פתאום למישהו אחר, לטיפוס תוקפני וגס שאינך מכיר. כאילו הוטלת לזירת הישרדות פרימיטיבית.
ב-1979, בוומבלי, בגמר הגביע האנגלי, כשמנצ'סטר יונייטד פיגרה רוב הזמן בשני שערים מול ארסנל והשוותה בדקה ה-83 ל-2:2, ואפשר לדמיין שעל דרך המליצה לא ידעתי את נפשי, ולמעשה השתגעתי משמחה - ובדקה ה-86 חטפנו כמכת ברק את השלישי, תשאלו את אבי מלר, הוא היה עד, אם לא הייתי על סף התמוטטות. יציע העיתונות המעונב בוומבלי לא חווה, לדעתי, חזיון כזה מעודו.
או, להבדיל, בגמר האלופות ב-99', כשיונייטד הרעידה פעמיים את רשתה של ביירן מינכן בתוספת הזמן, הייתי באמצע ראיון רדיו חי ליומן החדשות, מקונן כבר על ההפסד, מחרף את הגרמנים, וכאחוז תזזית, שוכח שאני בשידור, התחלתי לרקוד כהוטנטוטי על השולחן בסלוני.
בכדורגל, כמו בכל אירוע דתי, האיגרא רמא משתווה בעוצמתה לבירא עמיקתא, האסון משתווה לישועה. כל רגע דל יכול להפוך כהרף עין לרגע של שיא, או לשפל המדרגה. הטלטלות לקוחות מעולם המיתולוגיה, לא פחות.
אפילו את עצמי אני מפתיע תמיד כשאני מוצא את עצמי מעודד טיפוסים מפוקפקים כג'ון טרי, סמל הגועל של צ'לסי, ואת סטיבן ג'רארד, גלגול של יהודה איש קריות, שלא אשכח איך לפני שנתיים כאילו בטעות מסר את הכדור לדרוגבה, כדי שיכבוש שער במשחק של צ'לסי נגד ליברפול, אירוע שגזל מיונייטד את האליפות. אפילו המוקצים הללו הופכים משחקנים שנואים לחיילים בצבא האנגלי, שאותו אני אוהד באופן מסורתי, מתוך איזה אינסטינקט מנדטורי.
הנה כי כן, קיים כאן גם האלמנט הקלאסי הדתי של מטמורפוזה, אם תרצו. ולסיכום, אם עדיין דרושה הבהרה, כדורגל הוא בעיניי הכול, רק לא בידור.
הכותב הוא סופר. ספרו החדש "סוף הגוף" יצא לאור בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים"