גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

במקום לדלג ממדינה למדינה כשהוא נושא בקולו הצרוד את בשורת הבחירות של אובמה כפי שהבטיח, עסוק ביל קלינטון בחלוקת מחמאות למועמד הרפובליקני ("יש לו רקורד עסקי מצוין") ובהתנצלות על הבקעת גולים עצמיים להפועל הבית הלבן ("יש להאריך את הקלות המס לעשירים של בוש").

כשהוא נשאל לפשרה של ההתנהגות המשונה והלא-קולגיאלית שלו, כשהסקרים מראים את הנשיא נתלה בציפורניו בסקרי דעת הקהל, מגביר קלינטון את ווליום השרמנטיות, מחכך את סנטרו החטוב באצבעותיו הארוכות, ונותן חיקוי נפלא של חרטה אותנטית על האמירות שחמקו לו טרם שהספיק מוחו לקרוא אותן לסדר. אין מי שמתחרט על מה שאמר יותר ממנו, הוא אומר, והצופה אינו מצליח להחליט אם הוא נראה כל-כך טוב בגלל הווגאניזם והדיאטה הרצחנית, או אולי הצהובונים צודקים וקלינטון חולה ודועך אל סופו. דבר אחד ברור: אם יהיה לאובמה מזל, קלינטון יתאפק ולא ידבר בזכותו.

האמת היא שאיש לא האמין ברצינות ביכולתם של מי שכונו הנשיא השחור הראשון והדמוקרט שבא בעקבותיו, לייבש את שלולית הדם הרע המקרישה ביניהם מאז התעמר המועמד אובמה בהילרי קלינטון בבחירות 2008.

אובמה גלש לבית הלבן על מעיין דמעותיה של גברת קלינטון, והלהבות שרשפו מנחירי בעלה טרם כבו. נכון שהנשיא ומזכירת המדינה המצטיינת שלו מציגים מחזה נדיר של אחדות דעים והערכה הדדית, אך זה עובד בעיקר משום שקלינטון נמצאת רוב הזמן במסעות חובקי עולם והזדמנויות הצילום המשותפות שלהם מתאפשרות באירועים נדירים כמו צפייה בצוותא בחיסול בן-לאדן בחדר המלחמה. אובמה מבין שאין לו מה להפסיד בלהרעיף שבחים על תפקודה של שרת החוץ שלו, מה גם שאכן מגיע לה. השמועה על הצבתה בתפקיד מועמדת לסגן-נשיא במקום ג'ו ביידן הנאמן, היא בעיקר משהו שמתגלגל בעיתונות בניסיונה להישאר ערה.

הטעם הנרכש החדש

כשהיא נשאלת, מכחישה גברת קלינטון באלגנטיות שאיפות נשיאות משלה. במשקפי-שמש שחורים ובמראה טבעי ללא איפור, קלינטון היא הטעם הנרכש החדש בוושינגטון, ואין לה סיבה להמיר את ניחוח השושנים בריח של חדרי הלבשה ואולמות בחירות. בבחירות 2016 תהיה הגברת בת 68. אם תרצה, הנשיאות תהיה שלה: בוודאי אחרי קדנציה אחת של מיט רומני, קשה יותר אחרי קדנציה שנייה של אובמה. החשש מאפשרות של אדמה חרוכה אחרי אובמה השני, מכתיב לביל קלינטון את התנהלותו. ההיסטוריה מוכיחה כי שמונה שנים דמוקרטיות הן לרוב מבוא לא מוצלח למועמד דמוקרטי. קלינטון יכול להתנהג כמי שעוזר לאובמה אבל לשבת בבית ולעשות פרצופים מול המסך, כל מה שהוא צריך לעשות כדי לחזור לדירה האהובה עליו בשדרות פנסילבניה הוא לשכנע את רעייתו שכדי להיות שושלת עליה לחשוב על צ'לסי ולהתנהג כמו הקנדים והבושים.

בפועל יש לקלינטון סיבה טובה ומוכחת לריקוד החיזור ולמשגל הנסוג שהוא מקיים עם אובמה: אובמה אינו מקשיב לבאבא. הנשיא שמח להתחבק אתו תחת כל זרקור ולהאזין יחד לבלוז, אבל הוא ההפך הגמור של טמפרטורת הגוף הגבוהה של קלינטון, והוא אינו יודע להביט עמוק בעיני בן שיחו כאילו הלה מספר לו בפעם הראשונה את "מלחמה ושלום". אובמה הוא קרחון של צינה מקפיאה ויוהרה אינטלקטואלית.

בשנים שחלפו מאז נחלץ בעור שיניו מהבית הלבן, גילה קלינטון כי אפשר לנהל את העולם גם ללא תפקיד פורמלי. כריזמה, ידידות אמיצה עם עולם העסקים, אימפריה פילנתרופית התומכת במוקדי עוני וחיכוך, האישה החזקה בעולם, חיים תחת איום רפואי (הלב) המורידים את מפלס העוינות, ובת שהיא מופת לחינוך טוב - הם כל מה שצריך כדי להישאר בתמונה. מי שרוצה להחמיר אתו, יכול לטעון כי קלינטון מנהל אימפריה מקבילה לאמריקה במצב כלכלי טוב בהרבה. על רקע כל אלה הוא יכול לדבוק בטינתו לאובמה ולקוות שאשתו תתייבש משעמום בארבע השנים הבאות.