קשה לתאר במילים את גודל ההישג של רפא נדאל. 7 זכיות ברולאן גארוס, הטורניר שהכי קשה לזכות בו, זה הישג דמיוני. כל משחק של הטוב מחמש מערכות הוא מרתון בפני עצמו, ולספרדי יש כבר מעל 50 ניצחונות על החימר בפאריז, כולל כמה מרתונים בלתי נתפסים. זו עליונות שמייקל ג'ורדן, דייגו מראדונה או אפילו מכבי ת"א כדורסל יכולים רק לחלום עליה.
אחרי שכבר זכה בשישה תארים הוא הגיע כאחוז טירוף לטורניר השנה בפאריז ולקח 20 מערכות רצופות, עד שדיוקוביץ', עם טניס מהאגדות, הצליח לנצח את המערכה השלישית ולמנוע מעצמו מבוכה גדולה והפסד חלק. אני לא מכיר עוד ענף שבו יש שליטה כה דיקטטורית של שני שחקנים כמו זו של נדאל ודיוקוביץ', שהופכת לדיקטטורית עוד יותר בהתחשב בכך שרוג'ר פדרר עדיין חולק איתם את אותו הסבב.
אבל (כן, יש אבל), כשאני רואה את נדאל טוחן את דויד פרר בחצי הגמר בלי מלח, אני זז באי-נוחות בכיסא. הרגשתי פחות או יותר כמו בעת צפייה במשחק בין ברצלונה לאוסאסונה בקאמפ נואו כשליאו מסי בכושר שיא. הבעיה היא שאוסאסונה היא לא אוסאסונה במקרה הזה: דויד פרר הוא שחקן טופ-5 מנוסה, מומחה חימר בפני עצמו, שנמצא בשיא הקריירה. כנ"ל דיוקוביץ' שגירש את פדרר מהמגרש בחצי הגמר השני כאילו לא עמד מולו השחקן הגדול בהיסטוריה.
האם בסופו של יום ההצטמצמות של טניס הגברים לסבב של שני שחקנים וחצי היא טובה? עד כמה אנחנו עוד יכולים לקבל את המובן מאליו כשלגמר מגיעים אותם יריבים? דיוקוביץ' ונדאל כבר נפגשו 33 פעמים בתקופת זמן של 6 שנים בלבד, והם עדיין רחוקים כמה שנים טובות מפרישה. אפילו הדומיננטיות המוחלטת של האחיות וויליאמס בסבב הנשים במשך עשור לא התקרבה לנתונים הללו: ונוס וסרינה נפגשו ראש בראש 23 פעמים בלבד על-פני 11 שנים.
חמשת הגראנד סלאמים האחרונים הסתיימו ארבע פעמים בגמר בין נדאל לדיוקוביץ'. פיט סמפראס ואנדרה אגאסי, שניהלו יריבות ארוכת שנים ושלטו בסבב בשנות ה-90, הצליחו להיפגש בסך הכל 34 פעמים על-פני 13 שנה. לנדל וג'ון מקנרו ניהלו מלחמת חורמה פרטית אחד בשני שהצליחה להגיע לשיא של 36 מפגשים ב-12 שנים. תמיד היו להם עוד יריבים להכות.
עסק צפוי ומשעמם
בקצב הזה אנחנו עתידים לראות את נדאל ודיוקוביץ' מנהלים סבב פרטי. מעבר לסוגיית העניין והיעדר חוסר הוודאות שכל כך חשובה לאטרקטיביות של ענף ספורט, אני חש צער על שחקנים מצוינים כמו אנדי רודיק, ברדיץ', אנדי מארי ואחרים שיסיימו קריירות יפות רק עם פירורים. זה קורה לפעמים בענפים אינדיבידואלים, עם טייגר וודס לפני השערוריות, אדווין מוזס רץ ה-400 משוכות שכמעט ולא הפסיד מרוץ במשך עשור. מדובר פה בעליונות מנטלית יותר מכל דבר אחר. מצד אחד זה מייצר שיאים אישיים מטורפים, מצד שני זה קצת הופך את העסק לצפוי ויש שיגידו משעמם.
למה הדומיננטיות הזאת מתאפשרת באופן כל כך קיצוני? היותו של הטניס ענף אינדיבידואלי שהוא טכני, מנטלי ופיזי מאפשר לפנומנים כדיוקוביץ', נדאל ופדרר להנציח את העליונות שלהם על שאר השחקנים למרות העומק בסבב. העליונות של השלישייה מומחשת ומוכחת בכל פעם שמגיעים הטורנירים החשובים, כי במשחק של הטוב מחמש מערכות אין כמעט אלמנט של מזל. השלושה הללו מגיעים עם הכנה מדעית לטורנירים הגדולים, עם צוות אימון מיומן שדואג לכל פרט, מה שמוריד לאפס את הסיכוי להיות מופתע על-ידי איזה דודי סלע או אפילו דויד פרר. למעשה, רק כשהם נפגשים בינם לבין עצמם ניתן לראות אי אלו סימנים של חולשה או אנושיות.