מאז כניסתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למשרד האוצר לפני כעשור, מתנהלת בישראל מדיניות כלכלית עקבית המבוססת על חלוקת מתנות לבעלי ההון. התפיסה העומדת בבסיס המדיניות הזו איננה מבחינה בין צמיחה ריכוזית המתבטאת ברווחים גדולים המתרכזים רק בידיים מעטות, לבין צמיחה מאוזנת המתפזרת בין כלל אזרחי ישראל.
אחד המהלכים הבולטים בעשור זה, היה השינוי במדיניות המסים. הממשלות מאז 2003, העלו את נטל המסים העקיפים והפחיתו את שיעור המסים הישירים. כך קרה גם עם המס המוטל על רווחי החברות בישראל ששיעורו היה 36%, ומאז הופחת בהדרגה.
אלא שמדיניות ההטבות של העשור האחרון לא הסתפקה בהפחתה אחידה של שיעור המס על החברות הקטנות, הבינוניות והגדולות. מדיניות הצמיחה הריכוזית העניקה הטבות גדולות וחריגות דווקא לחברות-הענק, והטילה עליהן באופן בוטה ומקומם רק שיעורי מס מזעריים.
הטבות מופרזות
בעוד ששיעור מס החברות המוטל כיום על חברות קטנות ובינוניות הוא 25%, קבוצה של חברות גדולות וחברות-ענק נהנות משיעור מס אפקטיבי נמוך במיוחד. למשל, דוח מנהל הכנסות המדינה לשנים 2009-2010 מציין כי שיעור המס הממוצע המושת על חברות הנהנות מהטבת מס הוא רק 8%, וכי גודלה של הטבת המס שלהן הוא קרוב ל-6 מיליארד שקל! בשנה אחת בלבד.
כדי שהאפליה לא תנקר עיניים בחוסר הצדק הטבוע בה, לא נהנו החברות הגדולות מהורדה קבועה בשיעור המס אלא רק בדחייתו למועד מאוחר יותר. החברות שילמו מס מופחת ואילו יתרת הרווח נשמרה בקופתן.
לכאורה, היה ברור שכאשר החברה תבקש למשוך את הרווח שנצבר, היא תידרש להשלים את המס לשיעורו המקורי הגבוה. בפועל, כל עוד לא משכו החברות את הרווחים, הם הלכו והצטברו עם הזמן לסכומי עתק.
לפני כשנה וחצי החליטו שר האוצר יובל שטייניץוראשי משרדו ללכת צעד נוסף במדיניות המתנות. על-פי החוק החדש הוחלט להוריד בקביעות את שיעור המס של החברות המייצאות הגדולות ל-12% בלבד. בנוסף, רשימת הפטורים של חברות-הענק הובילה לקיבוע של שיעור המס שלהן לרמתו האפסית.
אחרי שהושלם מהלך הפטור, נותר לשטייניץ להכריע מה לעשות ברווחים הצבורים מן העבר. מתוך היכרות עם תזות שקריות, לדעתי, המובילות את מדיניותה הכלכלית של ישראל בעשור האחרון, אני משער כי בסופו של דבר יזכו החברות לפטור מלא או חלקי מתשלום המסים.
דוגמה התזה השקרית העומדת בבסיס קביעת שיעורי מס חברות נמוכים ומגוחכים כאלה, היא שחברות גדולות לא ישקיעו בישראל אם לא הן יזכו להטבות מס מפליגות. אך לתזה זו אין בסיס במציאות. שיקולי ההשקעה של חברות אינן מבוססות רק על שיקולי מיסוי והטבות. חברות משקיעות בישראל משום שיש בארץ תשתיות אנושיות, פיזיות וטכנולוגיות שמאפשרות להן לבצע את הפיתוח והייצור של מוצרים מובילים.
מדיניות שגויה
מדיניות מס החברות של ישראל שגויה מן היסוד. מדיניות המס הייתה צריכה לעודד תעסוקה ופיתוח של מקומות עבודה טובים שאזרחי ישראל יכולים להתפרנס מהם בכבוד ובביטחון. דווקא החברות הקטנות והבינוניות הן היוצרות את מרב מקומות העבודה במשק, והן אלה הזקוקות לתמיכה ולעידוד. אמנם כוח המיקוח שלהן מול שר האוצר מוגבל, ואין ביכולתן לשכור לעצמן לוביסטים, אולם תרומתן האמיתית לצמיחה מאוזנת של כלל האזרחים, לא תסולא בפז.
במקום לפעול בשיטה של צמיחה ריכוזית ולתת מתנות דווקא לחברות-הענק, ודווקא למאיון העליון ששולט בהן, צריך להפוך את מס החברות לפרוגרסיבי.
הממשלה צריכה לגבות את חובות המס מן העבר של החברות הגדולות, ולהפסיק את הטבות המס המופרזות הניתנות להן. במקביל, הממשלה צריכה לפעול כמו שנוהגות ארה"ב, בריטניה וצרפת, ולהוריד את שיעור המס המוטל על חברות קטנות ובינוניות ובכך לעודד צמיחה מאוזנת ומבוססת מקומות עבודה.
הכותב הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת ת"א, וראש המטה של יו"ר "העבודה"