קשה להבין את אוזלת ידה המוחלטת של אירופהנוכח הטבח שמתחולל בסוריה. קשה להבין כיצד ביבשת שמנהיגיה מדברים בכל הזדמנות נגד דיכוי, אלימות ופגיעה באזרחים, מקבלים מצב מתמשך שבו תושבים חפים מפשע נרצחים על-ידי כוחות ממשלתיים בסוריה, לאורך חודשים.
זה לא תמיד היה כך: גרמניה שלחה לראשונה כוח צבאי לבוסניה בשנות ה-90, לאחר שהסרבים החלו להפציץ אוכלוסיות אזרחים; עכשיו כוחותיו של אסד מפציצים אזורים וערים באופן יומיומי - ואין תזוזה. מדינות אירופה סייעו להתערבות הצבאית בקוסובו ב-1999, על רקע תמונות של פליטים בורחים מכפריהם; עכשיו רבבות פליטים בורחים לטורקיה והטלוויזיה משדרת תמונות של טבח אחרי טבח - ואפילו אין נוכחות אירופית במחנות הפליטים. רק בשנה שעברה מטוסים אירופים הפציצו בלוב בשם הגנה על תושבי מזרח המדינה שהתקוממו; אבל כעת אין שום הגנה לתושבי צפון-מערב סוריה.
גרמניה, אותה גרמניה שלא יכלה לעמוד מנגד מול המתרחש בבוסניה, טרחה רק לאחרונה לגרש את שגריר סוריה. את האיומים הגדולים שומרת הקנצלרית אנגלה מרקל להחרמת אוקראינה, המארחת את גביע אירופה בכדורגל, בגלל תנאי המאסר של יוליה טימושנקו.
צריך רק להסתכל בניסוח המוסכם מראש, שהופץ אחרי שנשיא ארצות הברית אובמה ומנהיגי אירופה דיברו על המצב בסוריה, כדי להבין את הצביעות: "המנהיגים הסכימו להמשיך להתייעץ באופן קרוב, על רקע ההכנות לפגישתם הקרובה בוועידת ה-G20 במקסיקו בחודש הבא".
כשפרנסואה הולנד, נשיאה החדש של צרפת, אמר כי האופציה הצבאית בנוגע לסוריה מונחת על השולחן, ספגו דבריו גינוי מיידי משלוש מדינות: לגבי השתיים הראשונות, רוסיה וסין, אין שום הפתעה. אבל השלישית הייתה גרמניה, שאיכשהו שכחה את הערכים ההומניים שבנתה לעצמה בהפקת לקחי השואה.
יהיו מה שיהיו הצעדים שתנקוט אירופה בזירה הסורית, אם בכלל - הדרך שבה נכשלו מנהיגי המערב להתמודד עם המצב עד כה מציירת אותם כפוליטיקאים ציניים, המשתמשים ברטוריקה הומניטרית אך ורק כאשר זה משרת את האינטרסים שלהם. בפועל, הם אינם מראים אפילו מעט מחויבות אמיתית לאידיאלים שבשמם הם טוענים לפעול.