One tequila, two tequilas, three tequilas, floor" " (הקומיקאי המנוח ג'ורג' קרלין)
פעם, מזמן, כשהייתי נער, רציתי לנסוע למקסיקו. אחר כך גדלתי, ולמדתי שיותר משאני אוהב לנסוע רחוק, אני אוהב לוותר על זה. אבל אי-אז, בשנות התיכון שלי, אהבתי לדמיין את עצמי יושב בצל היחסי, שעון בגבי אל קיר הקנטינה המקומית, כובע הבוקרים הגדול, או אולי אפילו הסומבררו, מסתיר את עיניי, ואני לועס טבק ויורק, שותה טקילה ישר מהבקבוק, ומדי פעם מהמהם מתחת לשפם שאין לי משהו כמו: I kill people for money, but you are my friend so I kill you for nothing.
הטקילה בדמיונות שלי, וגם בחיים האמיתיים, הייתה כמובן קוארבו גולד. סטייל במשקאות היה לי אפילו בתיכון. את הטקילה בחיים האמיתיים, אלה של החנון המתבגר שהייתי וכנראה גם נשארתי, אהבתי לשתות כמו בסרטים, שהם האחראים העיקריים לכל דמיונות השווא הללו: בכוסית שוט קטנה, כשאני מלקק קצת מלח מגב כף ידי, מוריד את השוט בלגימה אחת מהירה ואחר כך מוצץ פרוסת לימון. הס מלהזכיר הקפצת טקילות עם ספרייט. טוב, גם את זה יצא לי לעשות, אבל זה קשור לסרטים אחרים לגמרי.
לימים למדתי שקוארבו גולד היא בעצם טקילה בסיסית למדי. נכון, יש בסיסיות ממנה, אבל אפילו לחברת חוזה קוארבו עצמה יש גם טובות ממנה; שלא לדבר על פירמות מיוחסות יותר. למדתי שאת הזהב המקסיקני הנהדר הזה אפשר ורצוי ליישן שנים ארוכות, יחסית, כמו שעושים לקוניאק צרפתי או לוויסקי סקוטי טובים.
לפני זמן מה נחת בחופי ארצנו מותג הטקילה החדש, אצלנו ובאופן יחסי גם במולדתו, מילאגרו. מילאגרו רוצה לעשות לטקילה בדיוק ההפך ממה שיצרני הקוניאק רוצים לעשות. בעוד שהצרפתים משתוקקים להצעיר מעט את המשקה שלהם, כפי שסיפרתי כאן לפני כמה שבועות, המקסיקנים, לפחות אנשי מילאגרו (נס בספרדית) רוצים להחזיר עטרה ליושנה. ממש ש"ס של הטקילה.
דניאל שנייווייס ומויזס גינדי - נשבע לכם שככה קוראים להם, ולא, הם לא נולדו בראשון לציון אלא במקסיקו סיטי, אבל הם בכל זאת יהודים כשרים - ייסדו ב-1997 את בית הטקילה שלהם במחוז חליסקו, ביתה של הטקילה הקלאסית במקסיקו. הם מגדלים בעצמם את צמח האגבה הכחולה, אותו צמח מפורסם שאגב(ה) אינו קקטוס כלל. הם משתמשים בטכניקות מסורתיות, שכל תפקידן להציג את הטקילה כפי שמגיע לה שתוצג, בדיוק ההפך מהמשקה הפרחי שהפכה להיות, לא רק אצלנו אלא ברחבי חצי הכדור הצפוני ואולי גם הדרומי.
הטקילה שלהם מופקת מ-100% אגבה כחולה בלבד. לאחר שקוצרים את פקעות האגבה, הן נקלות באיטיות בתנורי חמר מסורתיים במשך כמה ימים, כדי להבטיח את שמירתו של הטעם המיוחד. אחר כך טוחנים את בשר הפקעות הרך ומבשלים אותו, ורק אז מתסיסים את הנוזל שנותר אחרי הבישול ומזקקים אותו שלוש פעמים. פעמיים באביק זיקוק מסורתי מנחושת ופעם אחת במזקקת "עמוד" מודרנית.
לאחר מכן עוברת הטקילה (בדרגות הגבוהות יותר) ליישון בחביות עץ אלון, רובן כאלה ששימשו לפני כן ליישון וויסקי ברבן אמריקאי (בדומה ליישון סינגל מאלט סקוטי), ובחלקן מעץ אלון צרפתי מעודן יותר. הבקבוקים יוצאי הדופן של מילאגרו בסדרות האיכות היוקרתיות מנופחים בעבודת יד, והשקע שבתחתיתם מעוצב כשיח אגבה. בקבוקי הסדרה הבסיסית קצת פחות מלבבים.
כל זה כמובן לא היה מעניין אלמלא הייתה המילאגרו טקילה מצוינת, שמצליחה לגרום אפילו לפולני פלבאי כמוני לוותר לרגע על המלח ועל הלימון, ולהמיר את כוסית השוט בכוס בלון ענקית ואיכותית. הטקילה מעולם לא ידעה שהיא יכולה להיות כזו. גם אני לא. איי קרמבה.