א.
אני יכול לראות את הילדים שלי גדלים דרך הדרך שבה הם אומרים את המילה "חיילים". אם בינקותם היה בצליל סוג של פליאה וקושיה, מה זה חיילים ולמה בכלל צריך אותם, הרי שעכשיו, בגיל המופלג של כמעט חמש, מתמלאת המילה הזו, חיילים, במשהו אחר לגמרי.
מין הבנה כזאת לצורכי הביטחון השוטף של המדינה, לחשיבותו של צה"ל. אני לא יודע מה דוחפים להם שם בגן, אבל מצדי שייתנו להם כפול. לפעמים הם אפילו אומרים החיילים שלנו, וזה די נחמד בעיניי.
הילד שלי הרבה פעמים אומר דברים כמו כשאני אהיה חייל. עד שאתה תהיה חייל, אני אומר לו - לא לפני שאני עושה סיבוב מהיר לוודא שאנחנו לבד ושאף אחד לא שומע - כבר יהיה שלום ולא יצטרכו צבא. אני מצליח לגרום לעצמי לחייך בכל פעם מחדש עם המשפט הזה, כמו בכל פעם שאנחנו עוברים מול הקריה ואני מראה לילדים איפה אבא שירת בגבורה.
כילדים אורבניים, נדמה שהם מקדישים הרבה זמן ואנרגיה לדירוג לובשי המדים כולם, מהמאבטח בגן ועד לבני הנוער מהצופים, עבור בקצב שבסופר. לפני כמה ימים חזרנו הביתה ועברנו על פני פקח שרשם דוחות. הם התחילו לדון מי שווה יותר, חייל או פקח.
הלל אמר שחייל שווה יותר כי הוא שומר על המדינה ונגה אמרה שהפקח שווה יותר כי הוא שומר על הרחוב. בסופו של דבר הם באו אליי כדי שאכריע בסוגיה. שניהם חשובים, ניסיתי להתחמק. מי יותר? שניהם. מי? טוב, לחשתי, לא לפני ששוב בדקתי במהירות שאף אחד לא שומע - הפקח.
כל אחד יכול להיות חייל, אפילו אני, פשוט קוראים לך ואתה בא, ועוד מקבל אהבת חינם ברחוב. אבל ראו את הפקח, חוצב את דרכו לבד ברחוב דרך הלחות והאיבה, מפלס את דרכו בין תירוץ קלוש לשקר עלוב ולעולם לא מוערך. לעולם לא יקחו אותו טרמפ או ייתנו לו הנחות במסעדות. בכל מקום הוא מתקבל כגירוד, ועדיין הוא הדבר היחיד העומד ביניכם לבין כל האנשים הגסים עם הג'יפים שאוהבים לחנות על המדרכה. אהבו את החייל, ילדים, אין לי שום בעיה עם זה, אבל כבדו את הפקח. בשבילכם הוא שווה יותר.
ב.
נישאר בחיילים. רק אחרי שקראתי את מרבית הדברים שפורסמו בתקשורת בעניין פרשת הרפז-וינר-אשכנזי-ברק-קורן, מה שלקח לי לא מעט זמן, אני מרשה לעצמי לקבוע במידה סבירה של נחרצות שלא נגרם שום נזק לביטחון ישראל. אם כבר, להפך.
אחרי שקוראים את מה שנכתב מגיעים למסקנה שכל דקה שהוקדשה על-ידי גיבורי הפרשה לפוליטיקה קטנה ולתככים של כיתה א' היא דקה אחת שבה בטוח שלא נגרם שום נזק לביטחונה של מדינת ישראל, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. למעשה, אני תוהה אם חלק מהמעורבים בפרשה יכלו להיות מעורבים בפרשה תוך כדי שהם לועסים מסטיק.
ואם תטענו מולי שמדובר באנשים מוכשרים במיוחד, שלבטח יוכלו לעשות שתי פעולות בו בזמן - להתעסק גם בתככים וגם בביטחון - אטען מולכם שכנראה לא קראתם את תמלילי שיחות הטלפון שפורסמו בין וינר והרפז ומכילים דיאלוגים שיותר מפעם או פעמיים מצליחים להעפיל לפסגות הנישאות ביותר של השפה ולגעת בנשגב.
כך, למשל, אומר הרפז לווינר, אחרי שזה מספר על שאיפתו הנאלצת של הבוס הגדול, שברק יחטוף סטירה. "סטירה זה כלום", עונה לו הרפז, "סטירה זה כמו בעיטה בקיר. בעטת בקיר - דקה נהנית, אחר כך כואבת הרגל".
אני קורא את המשפט הזה שוב ושוב, מסובב אותו כמו פריסקופ אל מול אור השמש, ובכל סיבוב הוא רק נעשה יפה ומורכב יותר. איזה כתב חידה מופלא, איזו חוכמה נצחית, איזה עושר לשוני, עומק הבעה ורוחב יריעה! ההשוואה המבריקה בין סטירה לבעיטה, המתח המושלם בין העכשיו (דקה נהנית) ובין האחר כך (כואבת הרגל) והצורה שבה הרפז מציב בצד אחד של המשוואה את ה"כלום", אבל לא עושה לנו ולבן שיחו עבודה קלה ומסרב להציב בצידה השני את "הכול".
במקום אחר מפגין הרפז הומור עילאי, כשהוא מתייחס להעברת מסמך ממגירה למגירה כאל אקט הירואי. שמישהו ייתן לו צל"ש. אבל לשיאים היבשים, הצחיחים והבודדים של התחכום האנושי הוא מגיע כשהוא חושב בקול באוזני חברו איך יסביר את הימצאותו של המסמך בידיו.
אתה קורא את החלק הזה בתמליל ומרגיש שניתנה לך הצצה נדירה אל תוך ראשו של גאון, ועוד בזמן אמיתי, לא סתם: "אז אפשר, רגע, בוא נחשוב רגע, איך אנחנו יכולים ל...". ואז, בדיוק אז, נוחתת עליו ההארה והוא עולה על הפתרון: "זה הגיע מהלשכה, פקידה שצילמה את זה השאירה את זה במכונת צילום שם". מכונת הצילום - מבריק! אם לא הייתי יודע שזה בועז הרפז הייתי בטוח שזה מאיר דגן.
אז לסיכום, צמרת צה"ל במערומיה, או כפי ששר הביטחון קרא לזה, בהווייתה. תככנות אישית ברמה נמוכה, אבל במה שנקרא עצימות גבוהה, על דברים שלרובם אין חשיבות של ממש - רמטכ"ל זה אולי חשוב, אבל למי צריך באמת להיות אכפת, עם כל הכבוד, מי יהיה מפקד סיירת מטכ"ל - תוך הפגנת עברית קלוקלת, דמיון דל ומערכת ערכים מפוקפקת למעט נאמנות מוחלטת, עיוורת, לאדם זה או אחר, ואך רק לו, מתן גרסאות סותרות, הטחת האשמות חמורות, ולקינוח: לנסות ולהפיל את הכול על איזו פקידה. אכן הירואי, כמו שאמר הרפז בעצמו.
ג.
יש מין תפיסה כזו, ההולכת ותופסת תאוצה בציבור, שאומרת שהכול רקוב שם למעלה. אני מסרב לקחת חלק בהלך הרוח המדכדך והשלילי הזה, זאת על אף שהעדויות מצטברות, שלא לומר נערמות. פרשת הרפז-ברק-קורן-וינר-אשכנזי מראה כמה פושה הריקבון בצמרת הצבא, גם אם ביטחוננו המיידי לא נפגע ממה שקרה. הצעד האחרון של מופז והזחילה לקואליציה הייתה דוגמה, אחת מיני אלפים, לריקבון בפוליטיקה.
אני כבר לא מדבר על הספורט הישראלי, גם לא על פרשן הספורט הבכיר, לשעבר מאמן נבחרת ישראל, ששיקר השבוע לקוראיו. העולם כולו כמעט אוכל היום את הריקבון בצמרת הכלכלה הגלובלית, וגם אצלנו, בכלכלה היציבה יחסית, רב המעוות על המתוקן. גם היכל המשפט, כמו ראינו השבוע, לא נקי לחלוטין מריקבון. יש האומרים שאולי כבר הכול רקוב.
לא. אסור לחשוב ככה. גם אם לצמרות מגיעים פה ושם אנשים לא ראויים, שלא לומר רקובים עד היסוד, הרי שאני עדיין מאמין שרוב האנשים הם טובים. שלא הכול רקוב. זה רק הרושם שנוצר, כמו שההודי הפשוט חושב לעצמו ודאי שיש משהו כמו חמישה מיליארד ישראלים בעולם. הרעים והרקובים הם עדיין מיעוט מבוטל, אבל רועש, ובכל מקרה אני חושד הרבה פעמים שלהאשים את הצמרת בריקבון ולהגיד שכולם מושחתים זה רק תירוץ לא לעשות כלום, בטח לא לנסות ולטפס לשם, חלילה.
הרי להיות טהור זה הכי קל, פשוט נשארים באמבטיה. וגם להאשים את כל מי שלמעלה בריקבון זה קל מדי - הנה, אפילו טיפוסים כמו קורן והרפז לא הצליחו לעשות שום נזק אמיתי. הם אולי טרטרו והכתימו את המערכת, הם אולי מנעו מינוי רמטכ"ל איכשהו, אבל מי יכול לתקוע לידינו שגלנט היה רמטכ"ל טוב יותר מגנץ באופן אובייקטיבי?
בכל מקרה, הנקודה היא שאנשים כאלה לא יכולים לשמש כתירוץ של האנשים הטובים שלא לקחת חלק בשום דבר. בכל מקרה, הנקודה היא שלא משנה איפה - בלשכת ברק כמו גם בלשכת אשכנזי - בסופו של דבר, לפי ההתרשמות שלי, בכל אחד מהמקומות האלה היו יותר אנשים טובים מאנשים רעים.
הרהור
לא הכול רקוב. זה רק הרושם שנוצר, כמו שההודי הפשוט חושב שיש משהו כמו חמישה מיליארד ישראלים בעולם