למי שעדיין לא שם לב, באליפות הזו משחקים גם כדורגל. ועוד איזה. ובסיבוב השני שאנו חווים כרגע, מגיעות ההכרעות הראשונות. הערב (ה') יכול לגרום לנבחרת אירלנד הסימפטית אך לא במיוחד מוכשרת, לסיים את דרכה במפעל. אבל לא רק האירים עלולים לתכנן את שופינג הפרידה שלהם. גם נבחרת איטליה בסכנה. כי למרות המשחק המצוין של האיטלקים מול ספרד וההוכחה שהביאו, שאפשר לשחק מול הכדורגל הספרדי בכבוד, הם בצרה.
***
מצד אחד, המסורת האיטלקית מצביעה על הצלחה פנטסטית דווקא בשנים בהן הקאלצ'יו שוקע בביצה של סקנדלים. השנה הסקנדל הגיע והתגבר לקראת תחילת הטורניר, עד כדי איום של המאמן צ'זארה פראנדלי להוציא את הנבחרת מהיורו. בדיוק המוטיבציה שאיטליה זקוקה לה, כמו ב-1982 (פאולו רוסי קיבל חנינה מההשעיה אחרי מכירת משחקים בזמן כדי שיתכונן למונדיאל) וכמו ב-2006 (יובנטוס והקאלצ'יופולי). אבל זהירות.
כי מספרד חילצה איטליה רק נקודה. הפסד מול קרואטיה, ולאיטלקים יש נקודה בודדת אחרי שני משחקים. לקרואטיה תהיינה שש, לספרד אולי ארבע (ניצחון על אירלנד הוא לא בשמיים). אז יספיק לקרואטים ולספרדים תיקו ביניהם במשחק אחרון כדי להבטיח עליה - וגם בלי סיכומים, הדברים הללו פשוט קורים מאליהם.
אבל הפסד איטלקי? לא מופרך כמו שזה נשמע. עד היום נפגשה איטליה עם קרואטיה שלוש פעמים במסגרת רשמית, הוציאה תיקו והפסידה פעמיים. בכלל, מאז התפרקה יוגוסלביה נפגשו הקבוצות חמש פעמים - ויותר מאותו תיקו בודד לא הצליחה איטליה להשיג.
יש לכך סיבות. הקרואטים חיים בשכנות לאיטלקים ומכירים אותם היטב. יש יריבות בין המדינות, על רקע היותה של איטליה מדינה מפותחת, מערבית ודי שחצנית ביחס לשכנים הסלאבים. רגשות הלאומנות החזקים בקרואטיה מייצרים כתוצאה מכך רגשות עלבון המביאה למוטיבציה מיוחדת.
אבל גם כדורגלנית לקרואטיה יש כלים לפצח את השיטה האיטלקית. חלוצים מהירים שחודרים את התפרים בהגנה של איטליה בהתקפות מתפרצות מהירות (למשל מאנדז'וקיץ', תלמידו של מגאת' בוולפסבורג), וקשרים טכניים שמתמחים בפריצות מהאגף ומסירות ארוכות ומדויקות אל חלוץ מטרה (מודריץ', פריסיץ', ראקיטיץ'). כלומר, בדיוק מה שלא היה לספרד במשחק ביום ראשון.
***
הספרדים מצידם יכולים דווקא לישון בשקט. הם לא התקשו מול האירים גם בתקופת הלוזריות הארוכה שלהם (לאחרונה נפגשו הנבחרות בשמינית הגמר של מונדיאל 2002 וספרד ניצחה בפנדלים). ומול החזקת הכדור והלחץ הספרדי צריך לקרות נס כדי שאירלנד תשרוד.
כך שצפוי עוד יום יפה לאוהדי ספרד בגדנסק. קצת שופינג במרכזי הקניות והבוטיקים במרכז העיר, שוטטות ברחובות העיר העתיקה המשוחזרת בין כל בתי הקפה והמסעדות. ובעיקר - לראות ולהיראות. כי הספרדים מצאו תחביב חדש: הנבחרת הלאומית. קצת קשה להאמין כשרואים את האוהדים הספרדיים ברחוב. עד השנים האחרונות אוהדי נבחרת ספרדיים היה אוקסימורון. לספרדים היה הרבה יותר חשוב מה עושה המועדון החביב עליהם, והנבחרת היתה נציגה של השלטון המרכזי הלא אהוד באזורים האוטונומיים הרבים שמרכיבים את ספרד.
פתאום יש לספרד אוהדים ספרדיים, והמון. הם מחופשים למטאדורים ובנות אצולה ספרדיות, לדון קישוט, לרפאל נדאל או סתם לקונדום צהוב אדום. הפולנים נהנים מהביקור ומהאורחים המשעשעים. בבוקר של יום ראשון חלפה על פני נזירה פולנית ועל לחייה מצויר בצבעי איפור דגל ספרד. לא פחות מעשרים אלף אוהדי ספרד הגיעו לעיר וצבעו אותה, כמו גם את האצטדיון, באדום לוהט.
אלה אוהדי הצלחות, כמובן. אבל אי אפשר להאשים אותם. כי הכדורגל הספרדי הולך ומשתבח. הווריאציה שהציב דל בוסקה בפני איטליה של פראנדלי הזכירה יותר מכל מפגש של רבי אמנים בשח, שמכירים זה את זה ומנסים להפתיע את היריב. משחק בלי חלוץ טבעי היה אמור להציב את האיטלקים בפני בעיה בלתי פתירה בהגנה. אבל הפתרון של פראנדלי היה גאוני: חמישה שחקני קישור, גאונים טקטיים, שכיסו את הדרכים של הכדור אל הרחבה האיטלקית. ובנוסף, דה-רוסי הקשר כבלם - באמצעות השליטה שלו בכדור הוא יכול היה מעמדת הבלם המרכזי לשחרר התקפות של איטליה למרות לחץ ספרדי. מעבר לכך הריצו האיטלקים את מארקיזיו וג'יאקריני המהירים באגפים, מה שריתק את המגינים הספרדיים למקומם מאחור.
כך נע המשחק בחללים מתכווצים ומתרחבים, בשלמות טקטית מפליאה. כמו אגרוף שמתכווץ חזרו השחקנים האיטלקיים לרחבה ומילאו אותה ברגע שאינייסטה נגע בכדור, או שספרדי קיבל כדור בעומק. ומיד עם ההזדמנות הראשונה הם התפרשו החוצה. הספרדים מצידם ביצעו את המשחק שלהם באמנות, פברגאס וסילבה התחלפו ביניהם ועשו עם הכדור דברים שגררו אנחות עונג ביציע.
יהיה חבל אם לא שתי הנבחרות ימשיכו הלאה. אבל לצורך זה, שתיהן תצטרכנה לנצח.