ב-1981, כשהוא בשל, מריר וכועס, כועס נורא, הגיח שלום חנוך עם "חתונה לבנה". לואי להב וירוסלב יעקובוביץ' שטופי-האגו ומותשי-המאבקים יצרו יחד עם חנוך תקליט פורץ-דרך, ששיקף את גסיסת יחסיו והתרסקות נישואיו. כוכב הרוק הפצוע, הרדוף, הכואב, לא ריחם על מאזיניו ועטף את חשבון הנפש האישי בצליל דורסני של מסור חשמלי שמעורב בתאונת דרכים רבת-נפגעים. מעולם לא שמעתי תקליט עברי כל-כך כן, אמיץ וחשוף. חנוך קילף את העור בלי הרדמה ונתן לנו להביט לתוכו ללא שמץ של בושה.
31 שנה לאחר מכן מגיעה התשובה הנשית. כבדה ומתריסה, חצופה ובוטה. באנגלית מחודדת. כוכבת הפופ המתה היא עכשיו דיוות הרוקנרול החיה. הלב שלה מופיע על העטיפה והוורידים נחתכים כבר בשיר הראשון. המסר ברור, המטמורפוזה הושלמה. תכירו, נינט טייב. סליחה, לא תכירו. אין מה להשוות.
אירוניה ופרדוקס משמשים בערבוביה בדמות קרועת העיניים שנינט מגלמת באלבומה החדש. ככל שהיא מתרחקת מ"המלך הבא" ומ"כוכב נולד" ומאביב גפן, משילה קילוגרמים, בוצעת את שיערה, זונחת את העברית ומחשיכה את הרקיע עד שייראה כמו שמי העופרת של לונדון, כך היא מתקרבת לעצמה. למי שהיא באמת. למה שתמיד רצתה להיות. ללא פשרות. ובלי פחד.
כוכבת בינלאומית
זהו תקליט קשה, כמעט בלתי-נסבל, לאוזניים ישראליות, שנאלצות להסכין עם מיסוך כבד של גיטרות, רעמי תופים מהדהדים וקולה העז של נינט שלא חס על הדציבלים. בניגוד מובהק לדיסקים שמופקים ומוקלטים בארץ, היא מתמזגת בכלים ולא ניצבת מחוצה להם. הצליל המתכתי לא מרחם על ילדי הגן ואפילו לא על הבנים מהבארבי. נינט מטיחה את עצמה בנו כמו רקדנית של פינה באוש על הבמה בצרפת. מתרסקת ועולה בלהבות כמו מסוק קרב בלב המדבר. ומדממת ללא הפסק כמו מתאגרף כבד פה בסיבוב ה-12.
זה לא רק מה שהיא שרה, זה בעיקר האיך. בעוד הכלים נטבחים במסע מסויט של רוק, גלאם ומטאל, עם נגיעות טריפ-הופ, פסיכדליה, קאנטרי ומזרחי, נינט לא מרפה לרגע. חדורת תחושת שליחות, זועפת, רוטנת, מאוהבת, נקמנית, תאוותנית וקדחתנית, היא משתמשת במגוון אפשרויות ווקאליות כדי לתאר לנו את מי שהיא, את מה שהיא חושקת בו, את מי שהיא לא מוכנה לקבל בשום פנים ואופן, מתכתבת עם טויה ווילקוקס, פי ג'יי הרווי, פטי סמית וכל רוקרית חסרת עכבות שרק תגידו.
אפשר לומר שהרוק הישראלי לא דומה כאן לעצמו. אבל האם זה רוק ישראלי? האם זה בכלל תקליט ישראלי? האלבום הוקלט בליברפול, המפיק המוזיקלי הוא בריטי (מייק קרוסי, שעבד בעבר עם הארקטיק מאנקיז), וכל המילים (של נינט, שהלחינה את מרבית השירים ואף איירה בכישרון רב), כאמור באנגלית. ארבעת חברי רוקפור והצ'לנית מאיה בלזיצמן רק טוענים ומתדלקים את חלום הבלהות האורבני שהגו נינט וקרוסי. במשך 52 דקות, 20 מהן מקיפות את שני קטעי הסיום, נינט נועצת ציפורניים כדי שנקשיב, כדי שנדע, כדי שלא נטעה לחשוב שזה זמני. לא, זה לא. ממש לא. בעוד שנה, או שנתיים, או חמש, כשנינט תהפוך, והיא תהפוך, לכוכבת בינלאומית, תזכרו את sympathetic nervous system. תזכרו את הצעקה. תזכרו את המבט. תזכרו את הרגע. הרגע שבו הכול התחיל.
sympathetic nervous system. Ninet Tayeb Helicon
