כשמנכ"ל קבוצת כלל ביטוח, שי טלמון, שלח בשבוע שעבר איגרת לעובדיו בה הביע את דעתו השלילית והחד-משמעית על הליך ההתאגדות שלהם, הוא ידע מה הוא עושה. בניגוד לאחד המאמרים שפורסמו לאחרונה לפיו טלמון "עבר לכאורה על החוק" בצעד שנקט, הרי שטלמון מתוחכם יותר. הוא עשה שיעורי בית.
עת שביקש לשלוח את אותה איגרת ניצבה מולו, כך נראה, פסיקתה השנויה במחלוקת של שופטת בית הדין האזורי לעבודה בת"א, הדס יהלום, מיום ה-20 בדצמבר 2011. השופטת יהלום קבעה כי בניגוד לעמדת ההסתדרות, להנהלה של חברת הוט יש זכות להביע את דעתה בעניין ההתאגדות של עובדיה.
וכך כתבה בפסיקתה: "כשם שלהסתדרות יש זכות לשלוח איגרת לעובדים, כך גם למעסיק קיימת זכות זו, שכן האיגרת היא אחת הדרכים להעביר מסרים מטעם המשיבה (ההנהלה) לעובדיה... למעסיק יש זכות ליידע את העובדים מהי התייחסותו לכל אחד מהנושאים שמעלה ההסתדרות על מנת לעודד את העובדים להצטרף לשורותיה".
טלמון לא הסתפק בהעברת מידע לעובדים, אלא שלח רמז עבה במיוחד לכך שהליך ההתאגדות של עובדיו עלול להביא לריסוק החברה. הוא "הזכיר" לעובדים את היעלמותה של ענקית הביטוח "הסנה" שהייתה בבעלות ההסתדרות, כאילו העבודה המאורגנת היא שחיסלה את החברה - ולא ניהול כושל כפי שמעידים מרבית המומחים שבקיאים בהיסטוריה שלה.
ואולם, גם הרמז העבה הזה, שלא לומר איום, לא בהכרח סותר את פסיקתה של יהלום. כך היא קובעת בעניין האיגרת ששלחה הנהלת הוט: "בידוע שאין מדובר במתמטיקה, בשחור ולבן, זה אסור וזה מותר. מתיחת קו הגבול בין האסור למותר בניסוח איגרת לעובדים בסיטואציה של התארגנות ראשונית, קשה ביותר". כך למשל היא מסבירה כי "בהחלט סביר לאפשר למעסיק במסגרת התגוננות סבירה", ליידע את העובדים כי הפעולות בהן נוקטים חלקם עלולות להביא לאובדן מנויים וכתוצאה מכך גם לפיטורים. השופטת יהלום התכוונה אמנם למקרה נקודתי שבו נפתח דף בפייסבוק שקרא להחרים את חברת הוט (דבר שלא נעשה במקרה של כלל ביטוח, ש.נ), אבל בשביל שי טלמון זה כנראה הספיק.
ללמוד מהקנדים
בדיוק מהסיבה הזאת, הנשיא לשעבר של ביה"ד הארצי לעבודה, סטיב אדלר, מוטרד מאוד. אדלר צפה כי פסיקתה של יהלום תנוצל לרעה ע"י מעסיקים רבים, והביע צער בשיחה עם "גלובס" על כך שההסתדרות לא ערערה עליה לביה"ד הארצי.
כשהוא קרא על האיגרת ששלח טלמון, לא היה לו ספק שמדובר בתוצר של אותה פסיקה. "להביע דעה עקרונית נגד התארגנות זה דבר אחד, אבל לומר שההתארגנות עלולה להביא לריסוק החברה זה כבר איום", הוא מסביר.
אדלר מציין כי בעוד שמשפט העבודה האמריקני מתיר למעסיק להביע דעה בעניין התארגנות של עובדיו ואף לנהל קמפיין אגרסיבי לשם כך, השכנים מקנדה אוסרים זאת. לשיטתם של הקנדים, אם מעסיק יכול לערער את חופש ההתארגנות של העובדים, הרי אין מדובר בחופש אמיתי.
בכלל "בוחנים" את הבקשה
בחזרה לארץ הקודש: הזכות שניתנה למעסיק להביע דעה כנגד ההתארגנות הפכה לפירצה, ובישראל כמו בישראל - הפירצה קוראת לגנב. זה לא רק באמצעות איגרת מהמנכ"ל: עובדים בגופים רבים שבהם התחוללה התארגנות כזאת מספרים על בכירים שמתקשרים ומביעים את דעתם השלילית והברורה, או מנהלים ישירים שמסתפקים בשלוש מילים קטנות: "אני מאוכזב ממך".
אז מה שווה חופש ההתאגדות אם להנהלה יש חופש כמעט מוחלט להפוך את העובדים שהתאגדו ובעיקר את מובילי ההתאגדות לאויבי הארגון? ביה"ד הארצי לעבודה יצטרך לקבוע זאת במוקדם ובמאוחר, אבל בשביל זה ההסתדרות צריכה להפסיק לפחד ולהגיש ערעור על פסיקתה של השופטת יהלום.
ערעור כזה צריך להביא לפסיקה ברורה שלא מאפשרת פרשנות יתרה, במסגרתה המעסיק יורשה להגיב על טענות ספציפיות ולהביע דעה עקרונית לכל היותר - זאת מבלי לרמז בשום דרך על כך שמימוש חופש ההתארגנות עלול לגרום נזק לארגון או לעובדים. עד אז, למעט מקרים יוצאי דופן, חופש ההתארגנות של העובדים עומד באופן אבסורדי מול החופש של המעסיק לשבור אותה.
והנה עדכון משעשע: רגע לפני סגירת הגיליון הסכים המשנה למנכ"ל כלל, שיזם היום פגישה עם בכיר בהסתדרות, "לבחון" את הבקשה שלא להפריע בשום דרך להתארגנות של העובדים.