הצורך הצרכני הבוער, שמקבל מענה מצוין במשרד התקשורת, עשוי לבוא על חשבון הצורך התרבותי של אזרחי ישראל. טלוויזיה, מבין השר משה כחלון, אינה רק מותרות. לא ייתכן שמחסור כלכלי הוא זה שיימנע מישראלי כזה או אחר לצפות בטלוויזיה. כדי להיות אזרח העולם כיום, יש הכרח אקוטי להיות מחובר לתוכן, באשר הוא.
אך בעוד שהמהפכה הצרכנית שמתכנן כחלון על-ידי הפרטת מערך עידן+ (ה-DTT) תסייע למעוטי היכולת, היא עשויה לפגוע בכל היתר.
די להיזכר בשינוי הדרמטי שחל בישראל לאחר שהגיעו הכבלים בשלהי שנות ה-80', שפתחו אותנו לעולם עצום של ערוצים מהעולם. לראשונה גילינו את CNN ואת MTV, שמענו מוזיקה שלא הכרנו וראינו ספורט שקינאנו בו, ראינו מה קורה אצל שכנינו ולמה מתכוונים כשאומרים "טלוויזיה איטלקית".
מאחורי הטלוויזיה בכבלים עמד רעיון ברור שנכון כמעט לכל אירוע תרבותי מוצלח - להיחשף למה שלא חשבנו עד היום שאנחנו באמת צריכים. ועם זאת, הוא מספק השראה, רוחב אופקים ומשפיע על תפיסות עולם.
משרד התקשורת, ברצונו הטוב, מגביל את עולמו התרבותי של הצופה הישראלי אל גודל השקל. 'אני רואה רק מה שאני צריך, ומה שאני צריך הוא מה שזול יותר'. כל ערוץ נוסף, שהיה עד כה פתוח לרווחה, יהיה יקר הרבה יותר ורחוק הרבה יותר מנגיעה. ככה זה כשמתייחסים אל טלוויזיה כאל שירות - ולא כתרבות.