תיאטרון אבסורד: יותר זה פחות
לפני כשמונה חודשים כינסה ציפי פינס את עובדיה הבכירים בתיאטרון בית ליסין, והודיעה להם על ביטול פסטיבל "פותחים במה" - אירוע שנתי בולט בכל הקשור לחשיפת מחזאים חדשים ולקידומם. "זו הייתה הרגשה איומה, ולצערי היו לי עוד כמה סיטואציות כאלה במהלך החודשים האחרונים", מודה פינס. "עלות ההפקה של פותחים במה מוערכת ב-700 אלף שקלים, ואין לי הכסף, חד וחלק. הברירה הייתה בין הפקת פותחים במה לבין המשך התפעול השוטף של הצגות קיימות ותשלום משכורות לשחקנים ולעובדים. בחרתי באופציה השנייה".
* איך תיאטרון, שמגלגל מיליונים מדי שנה, מגיע למצב שבו אין באפשרותו לעמוד בהוצאה של 700 אלף שקלים?
"שוב, אין לנו כסף. אף אחד לא מבין את זה, כולל ועד העובדים המאיים בהשבתה בגלל התנגדותו לתוכנית קיצוצים, שלדעתי היא הכרחית להמשך הפעילות. תעשיית התיאטרון בארץ הגיעה להיקף חסר פרופורציות, שהוביל להגדלה חסרת פרופורציות בהוצאות, כאשר במקביל התמיכה ממשרד התרבות נשארה זהה. אנשים רואים אולמות מלאים וחושבים שהעסקים פורחים, אבל בפועל אני מוציאה יותר מ-7 מיליון שקלים בשנה רק על הסעות.
"תיאטרון בית ליסין הוא היחיד בארץ שאין לו אבא. אנחנו לא תיאטרון לאומי או עירוני, ומעבר לסבסוד ממשרד התרבות ותמיכה מעיריית תל אביב, שהיא בערך חמישית ממה שהם מעבירים לקאמרי, אני תלויה לחלוטין בתורמים פרטיים, ובעיקר בהכנסות עצמיות. כאשר מכירות הכרטיסים ירדו, בעיקר בגלל המיתון, לא היה גב כלכלי שיפצה אותנו על החוסר שנוצר, ומשם ההידרדרות כבר הייתה מהירה מאוד".
העובדה שדווקא פינס, שבית ליסין בניהולה מזוהה עם עשייה תיאטרלית מסחרית-שיווקית מובהקת, הגיע לסף תהום כלכלי מעידה יותר מכול על תופעת תיאטרון האבסורד שנוצרה. מצד אחד, בישראל נהנה התיאטרון מפופולריות חסרת תקדים במונחים בינלאומיים - רק בשנת 2011 נמכרו בארץ כחמישה מיליון כרטיסים, על- פי נתוני משרד התרבות; מצד שני, התיאטראות מדווחים חדשות לבקרים על גירעונות מצטברים של עשרות מיליוני שקלים, חובות לספקים, עיכובים בתשלומי משכורות, הקפאת הפקות ועל תחושת אפוקליפטיות כללית.
* איך זה מתאפשר, או כמו שפוליטיקאי מתחיל שאל לא מזמן: איפה הכסף? יצאנו לבדוק.
המערכה הראשונה בהצגה שלנו היא אורי לוי, ראש מדור התיאטרון במועצה לתרבות ולאמנות, ומי שכיהן בעברו כמנהל האדמיניסטרטיבי של הקאמרי וכמנכ"ל תיאטרון גשר. לוי הוציא לאחרונה ספר אוטוביוגרפי בשם "תיאטרון בגוף ראשון", ובו הוא טוען, בין השאר, שהתנהלות הישרדותית על בסיס יומיומי הייתה קיימת הרבה לפני שמשרד התרבות קבע את הקריטריונים מעוררי המחלוקת לסבסוד תיאטראות.
למעשה, על-פי לוי, קביעת אותם קריטריונים משולה למזכירה שהחליטה לסדר את שולחנו המבולגן של הבוס, ומאז הוא אינו מצליח למצוא דבר: "התיאטראות בארץ מעולם לא הרוויחו הרבה כסף", ושחקנים תמיד יצאו מנקודת ההנחה שהם עושים עבודת נשמה אבל עשירים הם לא יהיו".
* יש הבדל בין "להיות עשירים" לבין להפסיד.
"עלות ממוצעת של העלאת הצגה באולם בית של תיאטרון רפרטוארי היא כ-35 אלף שקלים. באולמות גדולים, של בין 800 ל-900 מושבים, זה מכסה את ההשקעה ומביא רווח, אבל באולמות קטנים יותר, של 600 מושבים ומטה, ההכנסה ממכירת כרטיסים לא מכסה את עלות ההרצה השוטפת, והתיאטרון מפסיד כסף".
* מה ההיגיון?
"על פניו, ההכנסות ממכירת כרטיסים לאולמות הבית הגדולים אמורות לאזן את ההפסדים באולמות הקטנים; אבל כאשר תיאטרון מתחיל להגדיל מדי את היקף הפעילות המשוואה כבר לא עובדת. לראיה - הקאמרי, שהוסיף שלושה אולמות קטנים ובסופו של דבר צמצם משמעותית פעילות בשניים מהם, והקפיא הפקות כדי לא להמשיך לצבור את הפסדי התפעול שלהם. ציפי פינס מבית ליסין היא ללא ספק מנהלת מוכשרת מאוד, שקיבלה בזמנו לידיה תיאטרון שהוגדר 'קטן', העלתה אותו לדרגת 'בינוני' ואז לדרגת 'גדול'. המשמעות היא הגדלת הסיוע השנתי, אבל כך גם היקף הפעילות ומספר ההצגות שהיא מחויבת להעלות בכל עונה חדשה".
* אז להצליח זה רע?
"נשאלת השאלה מי ביקש ממנה, או מכל תיאטרון אחר, לצורך העניין, לגדול לממדים כאלה? היא לא הייתה מחויבת לעשות את זה. האם אתה רוצה להיות הבעלים של מלון בוטיק איכותי ורווחי, או של רשת מלונות כלל ארצית השקועה בחובות? כמי שהיה בעצמו מנכ"ל תיאטרון שהגדיל משמעותית את היקף פעילותו, גם אני עמדתי בזמנו מול ראש עיריית תל אביב רון חולדאי וביקשתי עוד תקציב. הוא שאל אותי את אותה השאלה: 'מי ביקש ממך לגדול?'".
* ומה ענית?
"כאשר אתה בתוך המערכת דברים נראים אחרת מאשר בחוץ. אתה לא רואה, ולא אמור לראות, כלום מעבר לאינטרס של המקום שבו אתה עובד. לצערי, חלק נכבד ממערך השיקולים הזה מובל על-ידי אגו טהור. חשוב למנהלי התיאטראות להראות, סליחה על הביטוי, שיש להם יותר גדול מאשר יותר איכותי או יותר מאוזן כלכלית. התוצאה היא בנייה של אימפריות על בסיס תקציב שלא קיים בפועל, וזה בלון שסופו להתפוצץ כמו שאכן קורה עכשיו".
* רבים סבורים ששינוי הקריטריון הקיים של משרד התרבות הוא הבסיס לפתרון?
"זה רק חלק מהבעיה, כי מי שמצליח לבזבז תקציב של 20 מיליון שקלים ולהישאר בחובות יעשה את זה גם עם תקציב של 30 מיליון, אלא אם כן ישנה את שיטת הניהול שלו".
מוכרים במחיר הפסד
מערכה שנייה: קריטריון מינהל התרבות, שלפיו נקבע גובה הסיוע לכל תיאטרון. הקריטריון הוא תוצר ישיר של היקף פעילותו של התיאטרון. כלומר, ככל שתיאטרון מתהדר במספר הצגות רב יותר כך הוא זכאי לסיוע גדול יותר. תיאטרון קטן מחויב לשתיים או לשלוש הפקות חדשות בשנה. תיאטרון בינוני לחמש עד שש הפקות, ותיאטרון גדול לעד 11 הפקות חדשות בשנה.
בנוסף, הקריטריון מחייב כל תיאטרון למספר מסוים של הצגות מחוץ לאולם הבית שלו, במטרה לעודד קידום תרבות ביישובי הפריפריה, והתוצאה היא הפעלת לחץ מסיבי של הנהלת התיאטראות למכור כמה שיותר הצגות ופחות או יותר בכל מחיר, לקניינים ברחבי הארץ. כך, כפי שקרה בשוק הספרים, שהתמכר למבצעי ארבע ב-100 על חשבון כיסיהם של הסופרים, גודל ההיצע מוביל להפחתה חדה במחירים, ולכשל שוק. הצגות מצליחות שמושכות קהל רב לעתים קרובות לא רק שאינן מרוויחות, הן מפסידות היות שהכנסותיהן ממכירות כרטיסים מוזלים עומדות ביחס הפוך להוצאות הגבוהות של ניודן מאולם לאולם ביישובים מרוחקים.
שמוליק יפרח, מנכ"ל תיאטרון באר שבע, מסביר: "כמו שאר התיאטראות הרפרטואריים, מצאנו עצמנו במצב אבסורדי שבו הקריטריונים לקבלת תקציב הפעילות השנתי מחייבים העלאת כמות מסוימת של הצגות מחוץ לאולם הבית בבאר שבע במחירי הפסד. מצד אחד, היקף הפעילות שלנו רק עולה משנה לשנה; מצד שני, אין לנו אפשרות להיחלץ מגירעון מצטבר של 5 מיליון שקלים".
* זה דורש הסבר.
"אנו מעלים בממוצע למעלה ממאתיים הצגות בשנה באולם הבית בבאר שבע, וכ-350 הצגות נוספות ברחבי הארץ. באולם הבית אנחנו כמעט תמיד רווחיים, אבל כאשר צריך לנייד הצגה לאולם חיצוני העלויות מסתכמות לפחות ב-40 אלף שקלים להצגה, כאשר בפועל אין קניין בארץ המוכן לשלם סכום כזה".
* אז למה אתה מוכר להם במחירי הפסד?
"אנחנו חייבים למכור להם כדי לעמוד בקריטריון, אז בלית ברירה משלימים את החסר מקופת התיאטרון, ואז משחרים לפתחיהם של תומכים חיצוניים בתקווה לגייס מספיק כדי להמשיך בפעילות השוטפת".
את הצד שמנגד מספק הבמאי משה קפטן, המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל, שזכה עד לפני כמה שנים לחבוש שני כובעים כאשר ניהל גם את היכל התרבות ביישוב גני תקווה, עמדה שאפשרה לו להיות קניין וספק תוכן בו בזמן. "שום תיאטרון לא יודה רשמית שמשתלם לו בסיטואציות מסוימות להפסיד כסף, אבל מי שמכיר את המערכת יודע שזה קורה", הוא אומר. "אם בסיום שנת פעילות המאזן שלך מראה הפסדים, יש לך קייס לבקש תוספת לשנה הבאה. בלא מעט מקרים, הנהלת תיאטרון מעדיפה לשמור אופציה כזו מאשר להראות שהיא מסתדרת רק עם ההכנסות העצמיות".
* אתה זוכר מקרים שבהם תיאטראות מכרו הצגות למפעל המנויים בגני תקווה במחירי הפסד?
"כמנהל היכל תרבות יש לי תקציב מסוים, ואינטרס לרכוש בעזרתו כמה שיותר מופעים, כלומר לשלם כמה שפחות על כל אחד. נוסף על כך ישנה ראשות המועצה המקומית, שיש לה אינטרס להראות לתושבים-בוחרים שמביאים להם עד הבית את ההצגות הכי טובות מתל אביב במחיר 50 או 60 שקלים לכרטיס. אגב, מחיר רשמי לכרטיס באולם בית של תיאטרון רפרטוארי בתל אביב הוא בסביבות 200 שקלים, ובפועל גם שם אף אחד לא משלם חצי מזה, בגלל מפעלי המנויים והמבצעים. זה לגיטימי. התעריף לרכישת הצגה משתנה, באופן טבעי, בהתאם לסדר הגודל של ההפקה שבה מדובר, מספר השחקנים, המפרט הטכני, גודל הבמה וכדומה".
* אז כמה מקבלת הצגה שיוצאת החוצה?
"בגדול, רוב הקניינים מוכנים לשלם כ-25 אלף שקלים להצגה, לכל היותר 30 אלף אם מדובר בהפקות איכות מושקעות במיוחד, כמו אלה של תיאטרון גשר. אני זוכר שפעם ניהלתי בגני תקווה מגעים לרכישת 'העבד'; מחלקת השיווק של גשר ביקשה 35 אלף שקלים, והורדתי אותם ל-26 אלף".
* ואין מצב שיגידו שבמחיר הזה אין עסקה?
"תלוי באולם שבו מדובר. יש להם אינטרס להשתלב בכמה שיותר סדרות מנויים חיצוניות, וככל שהאולם יוקרתי הם מוכנים להתפשר יותר. תיאטרון ירושלים, לדוגמה, או תיאטרון הצפון, הם אולמות ששום תיאטרון לא ירשה לעצמו להישאר מחוץ לסדרות המנויים שלהם, גם במחיר הפסד. בסופו של דבר זה לא באמת סוף העולם מבחינתם. להפך. יש להם ניירת המוכיחה שהם צריכים יותר תמיכה".
צח גרניט, לשעבר ראש מינהל תרבות במשרד התרבות, סבור כי "לצפות מהתיאטראות בארץ שיצמצמו את היקף הפעילות כדי שיוכלו לתפקד טוב יותר בתקציבים הנוכחיים זה לא רלבנטי. חובתם של האחראים על העשייה הזו בארץ למצוא דרכים לספק את הביקוש האדיר שממנו נהנה התיאטרון, ולא לפעול להורדת היקפי הפעילות".
* מה אתה מציע?
"הפתרון למצב הקיים מחייב שילוב של כמה רכיבים, וכן, בראש ובראשונה, יש צורך בהגדלת תמיכת המדינה בתיאטראות. במהלך העשור האחרון היקף התמיכה בתיאטראות הרפרטואריים כמעט לא השתנה, ובעצם נשחק משמעותית מבחינה ריאלית מול עלייה משמעותית בהיקף הפעילות. גם המחירים שבהם נמכרות הצגות להיכלי התרבות בכל הארץ אינם ריאליים. נדרש לבצע עדכון מחירים, שיביא לידי ביטוי את העלות הממשית של ניוד הצגות מחוץ לאולמות הבית של התיאטראות".
לא כל הנוצץ כוכב
מערכה שלישית: הכיסים של הכוכבים הגדולים. "תיאטראות לא יכולים להרשות לעצמם לשלם בין 800 ל-1,000 דולר להצגה לשחקנים המובילים רק בגלל הפחד שאם לא יעשו את זה תיאטרון מתחרה יחטוף אותם, כאשר במקביל הגירעונות שלהם עומדים על מיליונים", נחוש לוי, שמציע אלטרנטיבה: "צריך להקים אנסמבלים קבועים, לרענן אותם מדי פעם בכישרונות חדשים, ולשלם שכר קבוע בחוזה קיבוצי עם תנאים הולמים, שיבטיח לשחקנים קיום הגון, וגם פנסיה שתאפשר להם לחיות בכבוד אחרי גיל הפרישה.
"כיום התיאטרון הרפרטוארי היחיד בארץ שעובד בשיטה זו הוא החאן בירושלים, ומצבו טוב משמעותית מזה של קולגות הגדולים ממנו בהרבה בהיקף פעילותם. השאר מנצלים בפועל שחקנים הלהוטים לקבל כסף גדול ביד ומהר, ואולי לא מבינים שהתהילה חולפת כהרף עין. לציפי פינס יש גירעונות? שתוריד מעצמה את עול שכרם של ששון גבאי, יונה אליאן, מיה דגן ושל ליאור אשכנזי".
* נו, ונניח שהיא תעשה את זה; הם יעברו למתחרה, והיא תפסיד פעמיים.
"שיעברו. יימצאו כוכבים חדשים ומוכשרים בעלות העסקה נמוכה בהרבה. מישהו הכיר את סשה דמידוב ואת יבגניה דודינה כאשר הוקם תיאטרון גשר? קהל נהר להצגות שלהם כי עברה מפה לאוזן השמועה שזה התיאטרון הכי טוב. מעולם לא הוכח שכוכב הופך הצגה לשלאגר. ההצלחה הגדולה ביותר של התיאטרון הרפרטוארי בארץ בעשרים השנים האחרונות הייתה 'מר גרין' בקאמרי, מחזה אינטימי דל תקציב לשני שחקנים, שרץ 650 פעם".
זה המקום להבהיר כי קיים מיעוט זעום של שחקנים הזוכים לתנאי שכר "של כוכבים", של בין 800 לאלף דולרים להצגה, וכולם פועלים במסגרת התיאטראות הגדולים: הבימה, הקאמרי ובית ליסין. באופן אירוני, חמישה מתוכם מועסקים בתיאטרון הלאומי הבימה, שעד לאחרונה התמודד עם גירעון מצטבר של 40 מיליון שקלים. מדובר במוני מושונוב, באבי קושניר, באלי יצפאן, ברמי הויברגר וביעקב כהן, ועל-פי גורמים בתיאטרון גם יהורם גאון מקבל שכר בסדר גודל דומה עבור השתתפותו ב"ביקור הגברת הזקנה". ואולם, כמתבקש, מנהלי התיאטראות הרפרטואריים ממהרים להגן בלהט על סוגיית שכרם של הכוכבים, וכמובן מאשימים את מתחריהם בפזרנות גדולה בהרבה.
"הטענות האלה הן שקר גס", אומרת אודליה פרידמן, מנכ"לית הבימה. "ההוצאה השנתית הכוללת על חמשת השחקנים המובילים את טבלת השכר אצלנו לא עולה על 2.5 מיליון שקלים בשנה, לעומת הקאמרי ובית ליסין המשלמים לשחקניהם הבכירים כפול מזה. אם כבר, עובדי הבימה נאלצו להתמודד עם קיצוץ רוחבי של למעלה מ-20% משכרם, שלא פסח גם על השחקנים המובילים ועל ההנהלה".
* את מאמינה שראוי לקבוע שכר תקרה לשחקן תיאטרון, מושך קהל ככל שיהיה?
"חשוב לזכור שבסופו של דבר הם עצמאים. הם מקבלים שכר לפי כמות ההצגות המועלות בהשתתפותם, ואין להם הטבות סוציאליות או קרן פנסיה מטעמנו. ההתקשרות איתם היא בהתאם לפרויקטים שלהם הם מתאימים מבחינה אמנותית, אפילו שבאופן טבעי כל תיאטרון רוצה להיות מזוהה עם השמות המובילים. אין מקום ליפי נפש ולבריחה מהמציאות. הפכנו לעסק, וכדי לשרוד אנחנו חייבים לחשוב היצע וביקוש. רוב תקציב התפעול של תיאטרון רפרטוארי הוא מהכנסה עצמית, כלומר מכירת כרטיסים, וכדי שזה יקרה אנחנו זקוקים לשיתוף פעולה משחקנים המושכים קהל. להפנות להם גב זה לא מה שישקם את המערכת".
גם נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון הקאמרי - ששחקניו שלמה בראבא, ענת וקסמן, גיל פרנק ואיתי טיראן, למשל, משתכרים כל אחד שכר שנתי המוערך ב-700 אלף שקלים - טוען שהפניית האצבע המאשימה לעבר שכרם של שחקנים מובילים היא בגדר התמקדות בטפל וטשטוש העיקר. "קל לומר, 'השחקן הזה מרוויח כך וכך', אבל שוכחים שאותם שחקנים לא מקבלים ימי חופשה או מחלה, לא פנסיה, לא הטבות, והם עובדים לפעמים בין עשרים לשלושים ערבים בחודש. אז כן, לשחקן כזה, המלוהק לכמה שלאגרים במקביל, יכולה להיות שנה מוצלחת מאוד. אבל מי מבטיח שזה יקרה לו גם בשנה הבאה?".
הכתבה המלאה - במגזין G