סוחרי השטיחים הפרסיים לא הבינו מאיפה נחת עליהם טרנד הפאטצ'וורק, צו האופנה העדכני בתחום. מדובר במעשה מלאכה שבו גוזרים שאריות רבועות של שטיחים פרסיים שידעו ימים טובים יותר ומרכיבים מהם עבודת טלאים. לרוב בטורקיה. זה מה שהולך, אומרים כולם, גם אלה שנכנעו לטרנד, וגם מי שמתבוננים בו בתיעוב מתנשא.
"לוקחים שטיחים שצריך לזרוק לזבל, לא שווים שקל, חותכים לריבועים, צובעים מחדש בצביעה עזה, מחברים, קוראים לזה פאטצ'וורק ומוכרים בהון עתק", מתמרמר בהראם, רק שם פרטי, בעליו של הכוך הדחוס קאזאק ראג ברחוב בן-יהודה בתל אביב. "אבל אני לא מתעסק בזבל".
מנצור חלדר, סוחר שטיחים משוק הפשפשים ביפו, פחות סנוב. לא רק שטיחים מטולאים הוא מייצר ומוכר, אלא גם הדומים משובצים שבבי שטיחים. המצב קשה, הוא מעיד, וזה לא הזמן להעמיד פני פיינשמקר. ליתר ביטחון הוא מוודא שכשהצלם יבוא הוא יוכל לקלוט את הטלאים ברקע. שהלקוחות יידעו מי דואג להם.
אלא שבניגוד למה שניתן היה לחשוב, זו לא רק העממיות של שוק הפשפשים שמבקשת לרצות את גחמותיו של אחרון הלקוחות. גם אלי ששון, מסוחרי השטיחים הוותיקים, עם חנות אחת בהרצליה פיתוח ושנייה בנמל תל אביב, מאכיל את הקליינטורה המהודרת שלו בפירות העונה. "אפילו עשיתי שטיחי טלאים לכמה בתי מלון, כולל מצודת דוד בירושלים ולמלון החדש של אקירוב באמסטרדם", הוא אומר. "היה לי רעיון לרגל 64 שנה למדינה. הזמנתי 64 חתיכות, ובאמצע דגל ישראל, ואני תורם את זה למרכז פרס לשלום, כי אני אוהב את הנשיא שלנו".
אז מי אחראי להפיכת שטיח הטלאים לדבר הנכון? רוב הסוחרים מושכים כתפיים, מגלגלים עיניים ומאשימים את האדריכלים הצעירים שממציאים אופנות מהשד יודע איפה. אבל לאהרון בן-אהרון, דור שלישי לסחר בשטיחים, דווקא יש תשובה פשוטה: "זה היה לפני איזה שנתיים ב'האח הגדול', ומאז התחילו לבקש את זה".
אלה ימים לא טובים לסחר בשטיחים הפרסיים. בחנויות הממוזגות והמרווחות, כמו בכוכים הדחוסים מאבק, האווירה דומה: שקט. שקט מאוד.
"כבר שלושה ימים אין ספתח", מודה דוד ששון, אחיו של אלי ששון ובעל חנות בשוק הפשפשים. "הירידה היא בערך של 50%", מגלה מנצור חלדר שכנו. "המצב לא טוב", מצטרף גם אהרון בן אהרון, שחנותו פרוסה על-פני שלוש קומות ברחוב בן-יהודה. "המכירות ירדו באופן דרסטי".
בחנות הסמוכה עמלים שני תופרים ומחטים בידיהם על תיקון שטיח ישן. הם לא רוצים לדבר, אבל מודים שעיקר האקשן מגיע היום מזירת התיקונים ופחות מהקניות. יורם סימן-טוב, מנהל החנות של פרץ שקלים בגן העיר, מסכם: "כבר היו משברים בעבר. ב-1997 הייתה האטה. ב-2004 היה חלש. אבל הפעם זה שונה".
אחמדינג'אד לא קובע
כיפת חב"דניק גדולה מונחת על ראשו של מנצור חלדר, שהגיע לישראל משירז ב-1979, אחרי שהספיק לשרת בצבא של חומייני, "יימח שמו". הוא יושב על כיסא בפתח החנות ומגלגל מחט תיקונים בין אצבעותיו. את השיחה קוטע גבר שנושא על כתפיו שטיח פרסי מקופל. הוא וחלדר מחליפים מילים עצבניות בפרסית. אחר כך חלדר מסביר שזה שטיח שמישהו לקח לפני כמה חודשים, אבל עכשיו הוא מחזיר אותו. "ובמקום להחזיר אותו בעצמו, הוא שלח אותו עם מישהו אחר, כי הוא מתבייש להראות פה את הפרצוף שלו", קובע חלדר. "את רואה מה קורה פה? את פה כבר כמעט חצי שעה. מישהו שאל אותי 'כמה עולה?', 'יש לך או אין לך?' - כלום".
אלי ששון טוען שזה קשור לסנקציות האמריקאיות על איראן, שבגללן קשה להוציא שטיחים מהמולדת הישנה, מה שמביא לעלייה קיצונית במחיר, ולכן למשבר בתחום. הסוחרים האחרים בכלל לא מבינים איך איראן קשורה לסיפור. הרי עם איראן לא סוחרים כבר מאז המהפכה ב-1979, וזה לא הפריע לשוק השטיחים לפרוח עד לפני שנים מספר. כדי להשיג שטיח פרסי כל מה שצריך זה לקפוץ לתערוכת שטיחים בגרמניה, או פשוט יותר: לדבר עם הסוחרים השכנים, או לגשש אחר ירושות מקומיות. עם כל הכבוד לאחמדינג'אד, ואין כבוד, לא הוא זה שיקבע את השורה התחתונה במאזן השנתי שלהם.
* יכול להיות שישראלים נרתעים מרכישת שטיחים שמגיעים מאיראן?
דוד ששון: "לא. בקיץ לא קונים שטיחים, אבל השנה גם בחורף לא קנו".
חלדר: "גם ככה אין סחר עם פרס. השטיחים הם או אפגניים, או כאלה שמסתובבים מזמן בין הסוחרים או בין הבתים. שטיח פרסי לא נכנס לארץ. אסור להכניס אותם במכס. אבל נכנסו מספיק בזמן השאה, ואחר כך הגיעו לפה מלא שטיחים עם העולים מחבר העמים, מהקווקז, ושטיח זה לא משהו שמתקלקל וזורקים אותו".
בהראם: "כמו שלא מענישים את טורקיה, גם עם השטיחים לאנשים אין כלום נגד העם האיראני. זו אומנות. אומן הוא לא לוחם, הוא לא פוליטיקאי, אז למה שיהיה לי משהו נגדו? את השטיחים עושה העם הפשוט".
אז מה כן משפיע על המצב? לפני הכול, כמה מעייף, אין ברירה אלא לדבר על "המצב הכלכלי". כן, עוד פעם. רוב הסוחרים מסמנים את לידת ההאטה הנוכחית במשבר העולמי של 2008. "המצב העולמי של השטיחים לא טוב", תורם דוד ששון, "וגם אנחנו מרגישים את זה". סימן-טוב: "אנשים פחות מוציאים כסף על מותרות, ויותר על היומיום".
אלי ששון מתעקש שהצמיחה באיכות החיים באיראן גם משפיעה, ומביאה לעלייה נוספת במחירי השטיחים. יש לו בן-דוד, מרצה באוניברסיטה באיספהאן, שמספר כי בתים שעלו בעבר 300 אלף דולרים שווים כיום פי שניים. לכן גם הפועלים האורגים עולים יותר. "אולי האורגים הלכו לעבוד בכור האטומי", צוחק ששון.
בשוק הפשפשים טוענים שגם הדיבורים על מלחמה אפשרית אינם עוזרים. "תמיד כשיש שמועה על מלחמה, אנשים שומרים על הכיס שלהם", מעיד חלדר. "יש מלחמה, אין מלחמה, יש מלחמה - זה לא מתאים לאווירה של קניות".
במקרה של שוק הפשפשים, דווקא השיפוץ שעבר האתר בשנים האחרונות והפך אותו לתיירותי יותר פועל לרעתם של סוחרי השטיחים, או כך לפחות הם טוענים.
"מאז השיפוץ פה, נפתחו הרבה בתי קפה, ועומדת להיות מודרניזציה, אבל מצד שני, העירייה לא סידרה חניה", אומר דוד ששון. "אנשים עומדים רגע - עושים להם רפורט. אנשים מפחדים לבוא. שמים משהו בחוץ, נותנים קנס. פעם היינו זורקים שטיחים על הרצפה, היה פה צורה של שוק. היום אין". חלדר: "השקיעו פה כל-כך הרבה, אבל לא חשבו על חניה. למסעדות בלילה הולך מעולה, אבל לסוחרים ביום זו בעיה קשה. רגע אחד אדם עומד - 250 שקל דוח".
דווקא ברהאם לא מתלונן; או אם לדייק, הוא כן מתלונן, אבל על כל המתחרים הבכיינים, והקליינטים שלא מבינים כלום בנושא ונופלים בפח. "אבל אני? אני יותר מבסוט ממה שהייתי בשנים קודמות. כי אם יש מישהו שבאמת מבין בשטיחים, הוא בא אליי". בהמשך, כשאני שואלת כמה שטיחים הוא מוכר בחודש, הוא חושף: "כלום לפעמים".
* אז ממה בדיוק אתה מבסוט?
"כי אין לי הוצאות, ובתחילת השנה מכרתי כמה שטיחים".
גם בחנות פרץ שקלים מסבירים שסוד הקיום במצב הנוכחי הוא דילול ההוצאות. כמו ברהאם גם הם בעלי הבית, אז אין שכר דירה, רק ארנונה וחשמל, והמלאי שנצבר במהלך השנים הוא מספיק לגמרי, כך שאין צורך לנסוע לחו"ל. וחוץ מזה, אם פה ושם נכנס לקוח וקונה שטיח ב-15 אלף שקלים, או יותר, זה בכלל לא רע. כל מה שצריך זה שניים-שלושה שטיחים בחודש.
"האדריכלים הפכו לסוחרים"
הפניית האצבע לכיוון המצב הכלכלי היא בעצם די נוחה. זה לא אנחנו, זה הם. אבל אחרי שיחת נימוסין קצרה, רוב הסוחרים יחשפו גם את התסכול המצטבר שלהם מטעם הקהל, קורבנות אופנה של הז'ורנל האחרון בתחום, עדר צרכני שעסוק בהעתקת העיצוב של השכן מלמעלה והדאווין מלמטה. אז מה אם בדרך הוא דורס מסורות אומנות עתיקות? הוא פה בשביל הבונטון.
עד לא מזמן האויב הרשמי והשעיר שלהם ענה לשם שאגי, אותו שטיח ארוך שיער בצבע אחיד, שהפך למוצר חובה בכל-כך הרבה בתים. היום, מדווחים הסוחרים עם לא מעט שמחה לאיד, השאגי כבר בדרכו למטה. עכשיו, כאמור, השוק בעניין הטלאים. הסוחרים פולטים נחירה. רובם פועלים בתחום עשרות שנים. הם כבר ראו אופנות מולכות וקורסות, ושטיח הסומאק או שטיח הטבריז תמיד נשארים.
"אם פעם הייתה מסורת ותרבות של רכישת שטיחים אוריינטליים, היום זה הפך לעניין של אופנות", מסביר בן-אהרון. "פעם אדם ידע שאם הוא רוצה דברים בעלי ערך, 'אספניים', עם רקע תרבותי, אז הוא קנה בין השאר שטיחים אוריינטליים. כיום, מי שמכתיב את העיצוב אלה כל מיני מעצבי פנים ואופנות מהז'ורנלים".
* כמו, למשל?
"עד לא מזמן כיכב פה השאגי, לפני כן היו שטיחי זיגלר שיוצרו בהודו על-פי מוטיבים של זיגלר, שהיו לו מפעלים לאריגה באיראן בתחילת המאה ה-20. המאפיין שלו זה שיש בו יותר שטחים ריקים מדוגמה. זה קשור לאופנה המינימליסטית של הבתים. עכשיו אני מרגיש שהשטיח האוריינטלי חוזר ותופס את מקומו בבתים טובים".
* אז אילו לקוחות הפסדתם?
"היום רוב הכסף נמצא אצל הצעירים מההיי-טק, והדבר האחרון שמעניין אותם זה אומנות, פורצלן, כלי כסף או קריסטל טוב".
* כי הבית בגוונים של אפור.
"נכון. לציור עדיין יש שוק, אבל לריהוט עתיק ולשטיחים עתיקים הרבה פחות".
דוד ששון: "הצעירים לא מבינים בעבודת יד. הם רואים משהו יפה ב-400 שקל וקונים. ההורים שלהם הולכים, אחרי 120, ויכול להיות שהם זורקים את השטיחים. הם מעדיפים שטיחים אחרים או פרקט".
אלי ששון מבהיר שגם ההתפשטות של חנויות הרהיטים לתחום השטיחים לא עזרה. במקום לכתת רגליים בין האוספים היקרים של הסוחרים, להשקיע ברכישת שטיח, הלקוח העכשווי קופץ לביתילי פינת איקאה, ומתארגן על כורסת נדנדה, שולחן עבודה ושטיח שניים-על-שלושה מטרים במחיר מבצע. 200 שקלים משלוח. "ואלה גם שטיחים מודרניים, שאפשר לראות באינטרנט", הוא מוסיף, "לא צריך להסתובב".
"יש עוד בעיה", מערים בהראם, "האדריכלים. גם הם הפכו לסוחרים. הם עושים קומבינה עם הסוחר, לוקחים את האחוזים שלהם מהקונה, ובד בבד שותפים עם בעלי החנויות. אתה לא יכול לנגן בשתי החתונות. אתה צריך להיות נאמן לקליינט. זה נוצר כי המיליונר לוקח אדריכל ומצפה שיבחר בשבילו הכול - מהברז עד השטיח. הוא כבר לא לומד את הנושא, לא חוקר בעצמו, והבעיה היא שהאדריכלים מכוונים את הקליינטים לכיוון של הזבל".
* אבל אם הלקוח לא רואה את ההבדל?
"אז שיאכל אותה. שאנשים ילמדו. אנשים קונים פריז'ידר ב-6,000 שקל ועושים סקר. למה בשטיחים לא? שיבדקו".
בלאות מסוימת הם מצביעים על הסחורה. הנה קיל. הנה שטיח קום משי. הם מדפדפים בערימת השטיחים, הופכים את השטיח כדי להעיד על צפיפות האריגה, יורים באוויר סגנונות ובתי אריגה ששמותיהם מתנגנים על הלשון, כמו גונדי על מצע פילאו. "בסוף לאנשים יימאס מהסגנונות המודרניים והם יחזרו לשורשים", מבטיח אלי ששון. "אנחנו נחכה להם, כי השטיחים הטובים יכולים להחזיק קרוב למאה שנה".
סימן-טוב מעדיף להסתכל על הצד השיווקי בעניין: "אם מישהו רוצה לקנות שטיח, עכשיו זה הזמן. שטיח שעלה 8,000 דולר לפני כמה שנים היום עולה 2,000".
השטיח היקר ביותר בחנות של אלי ששון עולה 350 אלף שקלים, "שטיח פרסי קום, איפה שנולד ונקבר חומיני", ממפה ששון. יש לו גם שטיח שנארג בתקופת השאה, עם חוטי זהב - בכספת".
* כמה הוא עולה?
"הוא לא למכירה, הוא חלק מהאוסף שלי".
לאלי ששון יש הרבה מזל. הבן שלו כבר השתלב בעסק המשפחתי, מה שמבטיח אופק נאה למסורת. הסוחרים האחרים מדווחים על פחות הצלחה בהנחלת המקצוע במשפחה. "יש לי שלוש בנות ובן", מספר דוד ששון. "הבנות נשואות - אחת עם הלבשה, אחת עם מתווך ואחת עם כבוד הרב; אף אחד לא מעורב בעסקי השטיחים".
* אז מי ימשיך אחריך?
"אלוהים גדול" .