א.
מדברים פחות מדי על מה שקורה עכשיו בכלל ביטוח, וזה שחלקכם ודאי שואל עכשיו את עצמו מה בדיוק קורה עכשיו בכלל ביטוח זו ההוכחה הכי טובה שמדברים פחות מדי על מה שקורה בכלל ביטוח.
הנהלת כלל ביטוח נלחמת בעובדיה שמבקשים להתאגד במסגרת ההסתדרות. המלחמה כוללת איום בפיטורים, איומים והפעלת לחץ. הפרשה מהדהדת במדורים הכלכליים, אבל מחוץ להם לא נשמע קולה. יכול להיות שזה מפני שהם לא מסכנים מספיק, עובדי כלל ביטוח. אם הם היו פועלים מהפריפריה בבגדים כחולים עם שחור מתחת לציפורניים, זיפים בני יומיים ושיעול טורדני בגלל הזיהום במפעל, אולי היו כותבים עליהם יותר.
אבל אלה 4,000 אנשים בצווארונים לבנים, שיושבים בחדרים ממוזגים במרכז הארץ ועוסקים בביטוח. זה לא מצטלם טוב, וכנראה שבגלל זה הם לא ראויים לסולידריות. כנראה שקל יותר לחוש קרבה או חמלה כלפי האח העובד במפעל הצמיגים אי-שם, מאשר אל זה שהוא לא כל-כך שונה ממך - עובד צווארון לבן שאיתרע מזלו לעבוד תחת ההנהלה של כלל ביטוח, שמנסה למנוע ממנו את זכותו הבסיסית להתאגד ואת יכולתו להגן על עצמו.
ולכן המלחמה נגד עובדי כלל ביטוח היא גם המלחמה שלך, אחות עובדת, והיא גם מלחמה נגדך, אח יקר.
ב.
בואו נדבר רגע על כלל ביטוח, חברה בת של אי.די.בי. שווי השוק של כלל הוא קרוב ל-2.5 מיליארד שקלים, לאחר שבשנה שעברה הפסידה 127 מיליון שקלים (לעומת רווח של כ-673 מיליון שקלים בשנה שלפני) וערכה ירד בקצת יותר משליש.
כמו חברות רבות אחרות, גם בכירי כלל ביטוח המשיכו להרוויח מיליונים למרות הירידה ברווחים ותמונותיהם עיטרו את טבלאות המרוויחים הגדולים. עלות שכרו של מנכ"ל החברה, שי טלמון, שאליו עוד נשוב, עמדה לפי הפרסומים על 2.84 מיליון שקלים.
החברה, כידוע, מתייבשת על המדף כמו פרה שפסקה לתת חלב. חייבים למכור אותה מתישהו - ועדת הריכוזיות וכל זה - אבל כרגע מי ירצה בה. לאחרונה זכתה החברה לתחזית דירוג שלילית וספגה הורדת דירוג חוב.
זאת, ואני מצטט, "כפועל יוצא מאובדן הגמישות הפיננסית". אתה לא יכול שלא למות על ההגדרות האלה. מצד שני, ברבעון הראשון של השנה זינק הרווח הנקי המיוחד לבעלי המניות בכמעט 50%, ל-43 מיליון שקלים. החברה הסבירה, שימו לב, כי תוצאותיה הכספיות הושפעו מהמגמה החיובית שנרשמה בשוקי ההון בארץ ובעולם.
המשפט האחרון הוא בדיוק הדבר שרציתי לדבר עליו. כי מהי כלל ביטוח? אני לא מבין גדול בכלכלה, אבל מדובר בחברה שצפה על הגלים. השוק עולה, היא עולה. השוק יורד, היא יורדת.
אין לה שום דבר אמיתי שהיא עושה; המוצרים היחידים שלה זה כסף של אחרים; המומחיות שלה היא לשחק איתו בשווקים. היא "מרוויחה" רק כי ברבעון הקודם היא "הפסידה". הפסידה, אני אומר? סליחה, טעות - "רשמה הפסד". הרי שום דבר מכל זה אינו אמיתי, הכול פיננסי, הכול משחק. זו מכונת כסף ותו לא. נדמה שביצועיה קשורים מעט מאוד למידת הכישרון של מנהליה. הדבר היחיד שאמיתי זה 4,000 איש ואישה שעובדים שם. וכמובן, חסכונותיהם של כל אותם אזרחים.
וראו את המנהלים האלה שמרוויחים מיליונים של שקלים בשנה, מתנכלים לעובדים שלהם ונלחמים בהם. הבוז להם. שי טלמון, המנכ"ל, נלחם בעוז ובחירוף נפש נגד עובדיו, שולח מכתבים, מוציא שליחים עם שימועים, מפטר. רק שלא יתאגדו, רק שקולם לא יישמע, רק שלא ייפגע כוחו ולו במעט. אני מוכן להמר שבהרמת הכוסית לחג שי טלמון ודאי אומר לעובדים שלו שהם משפחה ושדלתו תמיד פתוחה.
ג.
קל להאשים את טלמון, וגם ראוי, אבל מה עם זה שמעליו בפירמידה? מה עם נוחי דנקנר? האם איש העסקים הזה לא מתעניין בנעשה בחברות שבשליטתו? דנקנר הוא פילנתרופ, יש טיילת על שמו, הוא איש שמושקע בדמוקרטיה, יש לו עיתון, איך הוא יכול לתת לעוולה כזו להתרחש אצלו בחצר? האם הוא היה מרשה לטלמון להפחיד גם את הילדים שלו-עצמו שעובדים באי.די.בי? איך הוא יכול לעמוד מנגד?
בימים אלה סוערות הרוחות סביב דוח המבקר על השריפה בכרמל וכולם מדברים על אחריות. אז תגידו לי אתם, איפה האחריות? איפה נוחי דנקנר?
אולי אם הציבור הרחב והתקשורת היו מספרים יותר על המתרחש בכלל ביטוח היו הקולות עולים ונשמעים גם בלשכתו של הבוס הגדול, אבל מה לנו כי נלין רק על דנקנר כשרובנו ישנים. איך אנחנו יכולים לצפות ממנו לסולידריות כשאנחנו לא מציעים אותה?
סיפור קצר על סולידריות לרגע: לפני כשנתיים וחצי ניסו העובדים החלשים של חברת הקייטרינג "שפע" להתאגד. ההנהלה עשתה בעיות. באו 12 אלף עובדי חברת חשמל, ש"שפע" סיפקה את ארוחותיהם, ואמרו: ממחר נביא סנדוויצ'ים מהבית. הנהלת "שפע" נכנעה. במקרה של כלל ביטוח דבר כזה עוד לא קרה.
אני לא יודע איך בדיוק אפשר לפגוע בכלל ביטוח, אבל זה לא משנה, העניין פה הוא שכלל ביטוח רואה שאין שום תג מחיר על הפעולות נגד עובדיה. לא תג מחיר ארגוני ובטח לא אישי; תאמינו לי שאם שי טלמון היה חושש שבקוקטייל הבא אף אחד מהמיליה שלו לא ירצה לדבר איתו בגלל שאיים על עובדים, שום דבר מכל זה לא היה קורה.
גם העובדים בכלל ביטוח רואים. למה שיאמינו באחיהם? למה שיתגייסו לטובת עובדי הסיעוד, נניח, כשאלה יסבלו מהתעמרות? אם הם עמדו לבד, שיעמדו לבד גם האחרים.
ולא פחות חשוב, גם מעסיקים אחרים רואים. גם בעלי השליטה רואים. כולם רואים.
אז רואים.
ובדיוק בגלל זה חשובה מאוד מלחמתם של עובדי כלל ביטוח.
ד.
השבוע נכנס לתוקפו החוק החדש להגברת האכיפה של דיני העבודה, חוק שאמור להיות מהפכני ולשנות את כללי המשחק. הוא אמנם לא יעזור בכלום לעובדי כלל, שהרי הוא לא נוגע בזכות להתארגנות, אבל מכל בחינה אחרת הוא אכן נראה כמו הדבר הנכון לעשותו. ב
מרכזו של החוק שני דברים עיקריים: הגברת האכיפה נגד מפירי חוקי עבודה, כולל הטלת אחריות אישית על מנהלים - עד לרמת בעלי שליטה. הדבר השני הוא הטלת אחריות על מזמין השירות. הזמנת חברת עובדי קבלן (הסעדה, אבטחה או ניקיון כרגע)? עליך לדאוג לזכויותיהם. חוק יפה ומוסרי. באמת.
צחקתי כשקראתי כמה מהטענות של מתנגדי החוק (שגובש, אגב, בהשתתפות ארגוני מעסיקים רבים). הם אמרו שהחוק פוגע ב"זכויות המעסיקים" ומנציח, שלא לומר מייצר, אווירה קשה ועוינות בין שני הצדדים. מצחיק, לא? מעמד העובד בישראל הולך ויורד עם השנים, שכרו נשחק וזכויותיו פוחתות, כל הזמן יש יותר עובדים עניים - ואחרי כל השנים האלה בא חוק שמנסה להסדיר אכיפה מול מעסיקים עבריינים והוא "מייצר אווירה קשה ועוינות".
מצחיק. כי לא. לא החוק מייצר עוינות. מי שמייצר אווירה קשה בין העובדים ומעסיקיהם זה אנשים כמו שי טלמון ומקומות עבודה כמו כלל ביטוח.
קל יותר להזדהות עם האח העובד במפעל הצמיגים, מאשר עם עובד הצווארון הלבן, שלא כל-כך שונה ממך