שותפים במוניטיןמזה שנים רבות מעסיק פירוקה של שותפות עורכי הדין "רפאל, רבינוביץ, מהולל ושות'" את בתי המשפט בישראל. אפילו לספו של בית המשפט העליון הגיעה הפרשה יותר מפעם אחת. המדובר במשרד, שהוקם בשנת 1992 ושכעבור כ-8 שנות קיום, שבמהלכן השתנה הרכב השותפים, הוחלט על פירוקו. במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים הנצים, מונה עו"ד ישראל ברון ככונס נכסים של השותפות.
המחלוקת העיקרית, שהייתה נטושה בין השותפים-לשעבר, סבבה סביב טענתם של הכונס ושל עו"ד אמנון רפאל - שחלקו בשותפות עמד על כ-30 אחוזים - שלפיה השותפים הנותרים נטלו לעצמם את המוניטין של השותפות, בהקימם משרד חדש, שהיה זהה למשרד הישן, לבד מכך שרפאל לא נטל בו חלק, והותירו אותו ללא יכולת לספק שירות למי מלקוחות השותפות הישנה, וגמלתו פקעה מן העולם.
פתח פרקטיקה משגשגת
עו"ד רפאל טען (באמצעות עו"ד אמיר ויתקון), כי מאחר שלשותפות לא היו נכסים קבועים או נכסים בלתי מוחשיים אחרים, הרי הערכת שווי המוניטין שלה אמורה להיות זהה להערכת שווי השותפות בכללה. לטענתו, על השותפים הנותרים להעביר לקופת הכינוס, למעשה לידיו, את חלקו בשווי זה.
שותפיו-לשעבר של רפאל (שיוצגו בידי עו"ד מיכאל שפיגלמן, ילנה וולוובסקי, עידן ריבה, גיורא ארדינסט ומיכל טויסטר) טענו, מנגד, כי בעקבות פירוק השותפות, פתח רפאל פרקטיקה משגשגת משלו, במסגרתה העסיק חלק מעובדי השותפות שפורקה, העניק שירותים משפטיים ללקוחותיו ועשה חיל לעצמו ולביתו.
הם ביקשו לדחות את טענתו של רפאל, שלפיה את שווי המוניטין של השותפות שפורקה יש לחשב ככולל בחובו את שווי המוניטין האישי של השותפים בה. לטענתם, נוכח חייה הקצרים של השותפות ועברה הלא-יציב, היא לא הקימה ולא גיבשה לעצמה מוניטין בעל ערך משל עצמה, מעבר למוניטין של חבריה.
התיק עבר גלגולים רבים, כאמור. בתחנתו הראשונה, פגש בו שופט בית המשפט המחוזי (בתוארו דאז), גבריאל קלינג. האחרון קבע, כי לא ניתן לשלול את האפשרות, שלפיה משרד עורכי-דין יכול לייצר לעצמו מוניטין, בנפרד מזה האישי של שותפיו. כך, לא תמיד ישקף שווי תיק הלקוחות של שותפות את שוויה-שלה.
מאוחר יותר, עבר התיק לידיה של השופטת רנה משל, אשר הוסיפה לו משלה. לדידה, דבר קיומו של מוניטין הוא, כמובן, עניין עובדתי, שיש להוכיחו. היא הציבה מבחנים שונים לבחינת זיהויו של מוניטין של שותפות עורכי-דין, וקבעה כי לשותפות עורכי-דין שנתפרקה עשויים להיוותר מוניטין רק בנסיבות מיוחדות וחריגות, בהן ותקה הרב, יציבותה ארוכת השנים ונסיבות נוספות, שיצרו לה "שם", ללא קשר לזהות שותפיה.
כוח משיכה כלפי לקוחות
השופט חגי ברנר היה האחרון מבין שופטי בית המשפט המחוזי, שהטביע את חותמו על התיק. הוא שמע, בין היתר, עדויות של מומחים לדבר, וקבע, כי שווי המוניטין של השותפות - להבדיל משווי המוניטין של כל אחד מן השותפים - הוא השווי, המבטא את יכולתה של השותפות למשוך לקוחות מעבר ליכולתם של שותפיה לעשות כן, מכוח המוניטין האישי שלהם. בבחינת שוויה של שותפות עורכי-דין, הפעיל ברנר, למעשה, את הכללים, שנקבעו כבר, בנוגע לחישוב מוניטין של בעלי מקצועות חופשיים אחרים.
לאחר שמיעת העדויות, מצא ברנר, כי במקרה הנדון היה מדובר בשווי זניח - 13,000 שקלים. משקבע שרפאל כבר נטל ממנו, במידה לא פחותה מזו, שנטלו שותפיו-לשעבר, הוא דחה את בקשתם של הכונס ושל רפאל.
ערעור שהגיש רפאל לבית המשפט העליון נדחה עתה. השופט נעם סולברג חזר ועמד על הקושי הקיים בהגדרת "מוניטין", "קושי שאינו ייחודי למשפט הישראלי, והוא נחלתן של שיטות משפט שונות". הוא אזכר את ההלכה, שלפיה המוניטין מבטאים "את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו - מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק", ושלפיה העסק בעל המוניטין משמר את הרגלם של לקוחותיו לשוב ולפקוד אותו". מילים אחרות: "גרעין של המוניטין מצוי בקיומה של סבירות כי הלקוחות ישובו, מסיבה זו או אחרת, למקום העסק".
סולברג הזכיר גם, שאין תשובה אחת וברורה לשאלה אם המוניטין שייך לשותפות או לשותפים. התשובה לשאלה זו היא תלוית נסיבות. "מחד גיסא, יכולה להיות פירמה בעלת שם 'נוצץ' שיש בו כוח משיכה כלפי לקוחות", הסביר והוסיף: "הדוגמאות לכך רבות, אך מפני ניקיון הדעת, מוטב שלא לנקוב בפסק הדין בשמות המפורשים של פירמות שכאלה. מאידך גיסא, יכולה להיות פירמה בעלת כוח משיכה כלפי לקוחות בשל פעילות השותפים או השכירים, מבלי שלפירמה, ככזו, או לשותפות, תהא תרומה כלשהי למשיכת הלקוחות". הוא הזכיר גם את זאת שייתכנו גם אפשרויות ביניים. "הטעמים לחזרת הלקוחות יכולים לנבוע מסיבות רבות כדוגמת איכות המוצרים, יעילות העסק, מיקומו ועוד", הוסיף סולברג.
עוד הוא קבע, כי כאשר מדובר בשותפות עורכי-דין, יש ליחס האישי, שמעניק בעל העסק ללקוחות, משקל רב בבחינת השאלה הרלבנטית לעניין המוניטין, והיא מה גורם ללקוח לחזור לבית העסק.
לדידו, נימוקו של השופט ברנר לכך שבחר להעדיף את עמדת השותפים הנותרים על-פני זו של רפאל, לאחר שבחן את המוניטין של השותפות שפורקה, היה משכנע. גם סולברג השתכנע בכך, כי עברה הבלתי יציב של השותפות, משך הזמן הקצר, שבו היא התקיימה, השינויים התכופים בהרכב השותפים, שינויי שמה וכתובתה וכו', לא הועילו לטענותיו של רפאל בנוגע לקיומם לשותפות של מוניטין נפרדים מזה האישי של השותפים-עצמם.
תיק לקוחות בשווי כלכלי רב
"המוניטין של השותפות נבנה לאורך שנים רבות ולעיתים במשך 50 שנה, כדוגמת פירמות הנושאות את שם המייסדים לאחר מותם", צדד סולברג בטענת השותפים הנותרים. "אכן, יש ליתן משקל של ממש למשך הזמן כאשר מדובר ברכישת מוניטין", המשיך. "משמעות הדברים בענייננו איננה שלא הו*כח קיומו של מוניטין", פסק סולברג. "נדמה כי הן המערער, הן שותפיו, זכו למוניטין, עשו חייל בעסקיהם, ועוד נתכנו להם עלילות. אולם לעיתים מזומנות שייך המוניטין לאדם הפרטי ורק לו", קבע וסיכם: "בנסיבות העניין דנן, ועל רקע התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט, אין די בהוכחת המוניטין האישי של השותפים על מנת לשייכו לשותפות".
"ניסיון המערער להצביע על מוניטין של השותפות ולכמת אותו, לא הוכח כנדרש, ואף נקבעו ממצאים השוללים זאת", התקרב סולברג לסיום. "ניסיון המערער להציג את עצמו כמי שנושל ונותר חסר כל אינו עולה בקנה אחד עם קביעות בית משפט קמא. כך למשל נקבע כי הוא נטל עמו תיק לקוחות בשווי כלכלי רב והמשיך לעבוד ולבסס את עצמו לאחר פירוק השותפות", חרץ.
השופט אליקים רובינשטיין ראה להוסיף: "ישנן דוגמאות לפיהן יוצאים לשותפות מוניטין ככזאת, והדבר קיים להבנתי במשרדי עורכי דין מסוימים, ויתכנו מקרים שבהם עורכי הדין רוכשים להם מוניטין ב'שמם האישי', שמם שלהם. המערער דנא - בלא לפגוע כמובן בחבריו, שכבודם במקומם, ובמוניטין שלהם איש איש - דומני שהוא בעל מוניטין רב שנים בתחום המיסוי גם בכתיבה מקצועית רבה וגם כעורך דין. כפי שציין חברי, מה שמעבר לכך לעניין מוניטין של השותפות לא הוכח כדבעי, ומכאן התוצאה".
השופט עוזי פוגלמן הצטרף לקביעותיהם של רובינשטיין ושל סולברג, הערעור נדחה ורפאל חויב בהוצאות בשיעור 50 אלף שקלים (ע"א 1228/11).
