בגיל הנעורים מתרחשת דרמה גדולה. על הנערים להתנתק מתפקידם כילדים, אל תחילתה של בגרות ועצמאות - קפיצת ראש נועזת מתוך המשפחה הגרעינית אל גוב האריות של קבוצת השווים.
בעוד המשפחה היא (יש לקוות) מקום מגונן ועוטף יחסית, שבה יש לילד תפקיד מוגדר, בקבוצת השווים יש גם תחרות תמידית על תשומת לב, על מנהיגות, ועל חסדיהם של מושאי אהבה.
במקביל, הם חווים מעת לעת הבלחות של פאניקה לגבי חייהם הבוגרים. בקרוב אצטרך לפרנס את עצמי - האם אני מסוגל לזה? אצטרך למצוא זוגיות ולהקים משפחה - האם אני יודע כיצד עושים זאת? עוד מעט יגמר מסלול חיי המסודר ואצטרך להגדיר לעצמי את דרכי, ערכיי, את המקומות שמהם אני שואב נחמה ואושר. האם אני מוכן לכך?
הדרמה הזו נופלת על מוח עדיין טרי, ובתוכו משתוללת סערת הורמונים פיזיולוגית ולא רק מטאפורית - בעיקר עם הגילוי של הדחפים המיניים. בני הנוער אף עוברים שינויים גופניים של ממש, כשבסוף התקופה הם כבר נראים כמעט כמו מבוגרים והיחס אליהם הוא בהתאם.
מבוגר עלול להביט בבני הנוער שגרים בביתו או כאלה שיש לו איתם רק מפגש רגעי, ולחשוב: "מדובר בחייזרים. בגלל הטכנולוגיה החדשה, הם חווים איחוי מוחלט ותמידי עם חבריהם, ולכן הם שונים דרמטית ממה שדור הוריהם והורי הוריהם היה בגילם".
התחושה של הורים רבים למתבגרים היא שלמרות אותו מרד שחוו בימי נערותם, שהתבטא ביציאות למועדונים אפלים, בלבוש פורץ דרך ואף באמונה בדברים שונים - בסך הכול במהות הם היו דומים להוריהם. ואילו היום, כאשר מדברים עם בני הנוער, התחושה היא שקשה להגיע אליהם. שהם מחוברים לאותה יישות-כוורת של המעגל החברתי המורחב. האומנם?
החוקרים מרגיעים: בני הנוער של היום אינם חייזרים ואינם שונים במהות מהדורות הקודמים. יותר מזה, הם גם אינם בהכרח מפותחים קוגניטיבית ורגשית יותר מהוריהם בגלל החיבור התמידי שלהם למעגלי המידע שמציעה הטכנולוגיה. מה ששונה הוא שהטכנולוגיה החדשה מציבה בפניהם אתגרים רגשיים וחברתיים אדירים, שמועצמים דווקא בגיל הנעורים. להורים שלא מכירים את הנסיבות, קשה מאוד לעזור להם.
התובענות של מגוון ערוצי התקשרות על הקשב של בני הנוער, וכן היעדר המידור בין פרטי וציבורי, לא משפיעים עליהם מבחינה קוגניטיבית להיות שונים מהוריהם. בני הנוער גם לא תמיד מדווחים שהם סובלים מהתובענות הזו. אלה החיים שהם נולדו אליהם, וזה בסדר. מה שכן, במישור החברתי הם חווים תסכול, אכזבה ותחושת רדיפה במינונים גבוהים במיוחד, יותר מדור ההורים בזמנו. "גלובס" פותח את הקופסה השחורה - מי הם בני הנוער, גרסת 2012?
מה עובר להם בראש?
פרופ' שלמה שולמן מהחוג למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן, טוען כי גיל ההתבגרות מתחיל בינקות. "כאשר תינוק לומד לזחול, הוא יזחל מהאם אל הלא נודע, ולא להפך. אצל כל אדם, כמו אצל כל חיה, יש קונפליקט תמידי בין ביטחון לבין יצר החקר. הזחילה, ואחר-כך כל ההתפתחות שלנו כבני אדם מעבר למעגל הביטחון שלנו, מונעת מיצר החקר. הוא שולף אותנו מהמשפחה ודוחף אותנו אל החברה".
מצאתם את עצמכם חוששים מכך שהילדים קרובים מידי ומעורים מידי עם חברים המשפיעים עליהם לזלזל בסמכות ולמרוד? מתברר שבעבור הילדים, הסכנות הן הפוכות. "מי שיתנתק מן ההורים אך לא ימצא לעצמו מקום בקבוצת השווים, עלול לסבול בדידות נוראית", אומרת קרן אהרון, מחברת הספר "סודות הצרכן הישראלי".
לפי אהרון, המצב המאפיין את בני הנוער הוא "אינדיבידואליזם שבטי" ו"שייכות נפרדת". או כפי שמגדיר זאת שולמן: "הם רוצים להיות דומים לחברים, חלילה לא חריגים, אבל הם גם רוצים לבלוט בתוך קבוצת החברים כדי לתפוס תשומת לב. לכן, הם ייטו לאמץ מאפיינים המעידים על חריגות סמלית בלבד, וכזו שהיא רק במעלה או שתיים מחוץ למיינסטרים של קבוצת החברים".
בנוסף, הם מעוניינים בהפרדה סמלית מהצעירים יותר, וזאת בעיקר בתחילת גיל הנעורים, והן ממבוגרים עבשים. קריטית להם גם ההפרדה של קבוצתם מיתר קבוצות בני הנוער, כדי להדגיש את השייכות הקבוצתית. מכאן נובעת גם חיבתם המוגברת למותגים ולאופנה עדכנית, שמבדלת את הקבוצה שלהם.
על-פי נתונים של יהלי אדמתי ממכון אדמתי אסטרטגיות, בני הנוער מבינים היטב שהם חיים עם חופש ועצמאות דומים לאלה של מבוגרים, אך בלי האחריות ובלי לשלם את המחיר, והם מעריכים את החיים הנהנתנים הללו. גם אהרון מציינת כי קיימת תופעת ה"להתנסות בלי לשלם את המחיר" שקורצת לבני הנוער, והרצון לחוות את עולם המבוגרים בלי להיות מבוגר.
ואולם, אף שבני הנוער מבינים את היתרונות של הגיל ומציגים תמונה של מי שנהנים וחווים, הם גם סובלים. אל תקנאו בהם. כישלונות בגיל הזה - כישלון זוגי, בלימודים, ריב עם חברים - עדיין לא ממוקמים בפרספקטיבה הנכונה, ועלולים להיחוות כסימן מעיד לכך ש"אני פשוט לא טוב בזה" וכך יהיה עכשיו כל החיים. ההורים, שהיו יכולים לתרום מניסיונם, מגורשים לעיתים קרובות מהעולם הרגשי ואילו מול החברים לא תמיד בטוח להיפתח.
מוח לא בשל
בשנים האחרונות נזנחת התפיסה כי המוח מסיים את רוב התפתחותו בגיל הילדות, וכיום ידוע שגם בגיל הנעורים הוא עדיין מבשיל. בתקופה זו, הקשרים הנוירולוגיים הופכים למהירים יותר, וכתוצאה מכך בני הנוער הופכים לחכמים יותר. בהדרגה, הם מצליחים לבצע את כל המשימות הקוגניטיביות שמבוגרים מסוגלים לבצע - אבל זה לא קורה מייד.
במקביל, כפי שמציין שולמן, גיל הנעורים מתוכנת אבולוציונית להיות גיל החקר, והמוח של בני הנוער מתגמל בשנים אלה על לקיחת סיכונים. בניגוד לילדים, נערים מסוגלים לחשב את תוצאת מעשיהם ברמה הלוגית, אך לא באמת מסוגלים לדמיין את המחיר, ולעומת זאת הריגוש נחווה אצלם בצורה חריפה ומהנה במיוחד.
לכן, התחושה היא שבני הנוער חיים על הקצה. מחקר שפורסם באחרונה בכתב העת Cognitive Development הראה כי ההנאה שלהם מסיכון גדולה במיוחד במקרים שבהם כמעט התרחש אירוע שלילי, אך הוא נמנע ברגע האחרון. "תקופה הנעורים היא השיא של התנהגות פיזית מסוכנת, הקשורה בעיקר למין, נהיגה פרועה וסמים", אומרת ד"ר שרה-ג'יין בלייקמור מאוניברסיטת קליפורניה. "זהו כנראה ההסבר לפרדוקס הבריאות - מדוע תקופה של שיא בבריאות הפיזית עדיין מאופיינת ברמות גבוהות של פציעות ומוות".
שולמן מציין כי בתחילת גיל הנעורים, יש שאיפה גדולה יותר להיבדל מההורים לטובת קבוצת השווים, אך אז הילדים עדיין קטנים ומוגנים יחסית. לעומת זאת, בגיל מבוגר יותר, יש כבר יותר אחריות, יותר אינדיבידואליות אמיתית וחשיבה עצמאית מן הקבוצה. ולכן, במקביל לעלייה בחופש שניתן לנוער, הסיכון שלהם יורד. בני הנוער שנמצאים בסיכון הגדול ביותר, אלה שמגיעים לסטטיסטיקה של הפציעות והמוות המוקדם, הם אלה שלא השלימו את התהליך הרגשי, עד שקיבלו את החופש הפרקטי - למשל, רישיון נהיגה.
התנהגות שחוצה באחרונה את גבולות הגיל, היא זו המינית. על-פי מכון אדמתי אסטרטגיות, התנהגות מינית היום אצל נערים יכולה להתחיל כבר בגילאי 13-14, כאשר יחסי מין מלאים מגיעים זמן לא רב לאחר מכן. כלומר, היום, בניגוד לעבר, ילדים מתחילים לקיים יחסי מין כשהם נמצאים בטווח של הגיל היותר מסוכן להיסחף אחרי החברים ולחוסר אחריות.
הנזק שגרמו ג'ובס וצוקרברג
כעת ניתן גם להבין מדוע התרבות הדיגיטלית מצליחה כל-כך בקרב בני נוער. היא מאפשרת לקחת את העדר החדש, את קבוצת השווים, איתך לכל מקום. "בני הנוער מאז ומתמיד עסקו בדיווחים הדדיים אחד לשני - כי אם אתה מדווח, אתה בעניינים. ואם אתה בעניינים, אתה שייך", אומרת אהרון.
פרופ' דפנה למיש, ראש בית הספר לרדיו וטלוויזיה בפקולטה לתקשורת באוניב' דרום אילינוי ארה"ב, ציינה בכנס של האוניברסיטה הפתוחה בסוף 2010 כי החשש של המבוגרים שהאינטרנט מוביל את בני הנוער לאובדן הילדות ומסכן אותם, עונה להגדרה של "פאניקה מוסרית" - חשש שתמיד יש לדור הוותיק כאשר טכנולוגיה חדשה מגיעה לידי שימוש. נכון, היא מאשרת, הילדים היום חשופים ליותר "סודות מבוגרים" מבעבר, בעיקר דרך הטלוויזיה, אולם לדבריה זהו שינוי תרבותי שקשור במה שאנחנו מאפשרים להם, ולא רק בטכנולוגיה.
ההבדל העיקרי בינם לבין הוריהם הוא טשטוש בין הציבורי והפרטי. הם יכולים לנהל תקשורת אינטימית בסלולרי כשהם נמצאים במרחב ציבורי, או לשדר לעולם ממעמקי החדר.
טשטוש נוסף, לפי למיש, הוא בין "און" ו"אוף". כל המכשירים תמיד פתוחים, ויש ציפייה מבת 13 לענות לחברה שחזרה שבורת לב מדייט, גם באמצע הלילה.
עוד טשטוש הוא בין חוויה אמיתית למתווכת. בעוד שההורים חושבים כי יש הבדל גדול בין להיות נוכח בהופעה או במשחק כדורגל לעומת הטלוויזיה, הנוער של היום לא בהכרח מרגיש כך ולפעמים אומר: "דווקא באינטרנט אני מרגיש שאני באמת אני", כי שם לא רואים אותם ואין שיפוט לפי גינונים חיצוניים. נערים צעירים שמתביישים לדבר בכיתה עם בני המין השני, יכולים לבלות את כל אחר הצהריים שיחות וירטואליות אחד עם השני.
ומה קורה בפגישות האישיות? "מכיוון שבני הנוער מדווחים את עצמם כל הזמן לדעת וכולם מעודכנים, פגישה כבר אינה משמשת לדיווח", אומרת אהרון. "היא משמשת לחוות חוויות ביחד, שאחר-כך אפשר לדווח עליהן". או יותר נכון - כאלה שחובה לדווח עליהן. ניתן גם לשוחח בפגישה, אך זו תהיה שיחה יותר מעמיקה, של עיבוד החוויה ולא של התעדכנות.
מכיוון שכולם זמינים תמידית והאירועים מתארגנים בפייסבוק במהירות, בני הנוער מסתובבים בקבוצות גדולות מבעבר, גדולות מכדי לאכלסן בחדר, והם מרבים לבלות בחוץ, בקניונים או בגנים ציבוריים. כך, התרבות הדיגיטלית הניידת החזירה אותם החוצה, לאחר שהטלוויזיה והמחשב כלאו אותם במשך כמה עשורים בבית פנימה.
האלמנטים האלה - טשטוש בין אני וירטואלי ואמיתי, בין פרטי וציבורי ובין "אוף" ל"און", הם הבסיס לשוני הרגשי בין בני הנוער של היום לבין דור ההורים, קוראי שורות אלה. בכל פעם שאתה מבלה, או לא מבלה, כולם יודעים. ואיך תוכל להימנע מלהזמין מישהו בלי להעליב? צריך להיות פוליטיקאי. ומאידך, אם החברים שלך מבלים או מדברים ביניהם, אתה תמיד יודע.
כך, הזווית הטכנולוגית גם הובילה לדור שהוא מכור ללייקים - ובצורה מטאפורית יותר, מכור לאישור שהם עדיין חלק מהעדר. "העובדה שהכול מיידי, ציבורי, תמידי ובלתי ניתן למידור, משמעותה שאין 'שוליים רכים' חברתיים לאינטראקציה החברתית", אומרת אהרון. "אם לא דיווחת - כאילו לא חווית. הרגע הזה לא התקיים. אם נוסיף לכך את העובדה שהכול מדיד - כמה לייקים? כמה חברים? כמה הודעות? - אז מקבלים מציאות רגשית קשוחה. הנוער של היום חי בעולם מאוד מעליב".
וההורים? לא יכולים לעזור
ההורים, כמו במקרים אחרים, לא תמיד יכולים להושיע, ולפעמים הסיבה היא פרוזאית: הם לא יודעים מה קורה ליישות הווירטואלית, ילדם. למיש ציינה בהרצאתה כי ממחקר שערכה עולה כי ההורים חושבים שהם מנטרים את האימייל והנוכחות האינטרנטית של הילד, אבל הם מגזימים בתפיסת מעורבותם.
אהרון מוסיפה כי חלק מההורים דורשים גישה לפייסבוק של בני הנוער אבל אלו עסוקים בעיקר בשאלה איך למדר את ההורים, ואף מצליחים בכך. המסקנה הכואבת: זו טעות לחשוב שאם הפייסבוק של בן הנוער הפרטי שלכם נראה די תמים, גם הנער עצמו כזה.
אבל גם ההורים מרדו בזמנם. לדברי שולמן, בשנות ה-70 ערך הפסיכולוג הישראלי-אמריקני ד"ר דניאל עופר, סדרת מחקרים שהראתה כי לרוב המתבגרים יש תהליך היפרדות מההורים, אבל אין מרד שמבוטא בשנאת ההורים או התנערות מכל ערכיהם. הדבר מתחבר גם לתוצאות הסקר שערכנו בקרב בני הנוער בישראל (ראו עמ' 12), שהראה כי רק 2.3% מהנשאלים מגדירים את היחסים שלהם עם ההורים כ"כסאח".
שולמן טוען כי בני הנוער מנסים לבדל את עצמם ההורים ומהדמות הילדית שלהם עצמם, והם מערערים לראשונה על הסמכות ההורית, אולם רובם בכל זאת עוברים את הגיל הזה בשלום. "אלה דווקא ההורים", הוא אומר, "שלעיתים מכניסים לילדים לראש שהם צריכים למרוד. מגיל שמונה, בכל פעם שהילד מגלה עצמאות, הם אומרים: 'אוי ואבוי, נהיית מתבגר'".
מה ההורים יכולים לעשות כדי לעזור לאותו בן נוער המועלב על-ידי העולם הדיגיטלי והנסחף להתנהגות מסוכנת? לדברי שולמן, "צריך לשמור על תקשורת פתוחה ולתת למתבגר תחושה שהוא יכול לבוא לדבר אתכם. שהתקשורת פתוחה ולא שיפוטית. גם אם משהו שהנער אומר נראה לכם מוזר, אל תגידו: 'שטויות, אתה ילד'. נסו לעבד את המשמעויות של הדברים ביחד. נסו לכוונו בדוגמה אישית חיובית ובסיפורים אישיים. לא לזלזל ולבקר, כן לתת גבולות. אם ההורה תומך, הנער יוכל גם לעמוד מול קבוצת השווים כי יידע שיש לו את תמיכת הבית".
אהרון מוסיפה כי אף שבני הנוער מורדים בהורים וממדרים אותם, ומשתמשים בחברים לתמיכה יומיומית, הם עדיין סומכים על ההורים לקבלת תמיכה רגשית בנסיבות יוצאות דופן, ויש להורים גם מעט סמכות. "ההורים רוצים להיות חברים, אבל הילדים עדיין קצת מפחדים מהם - מהאכזבה שלהם, מהכעס", היא מציינת.
וכך, המעוז העיקרי של הסמכות ההורית הוא הלימודים. לכן, מומלץ להורים לעקוב אחר ציונים יורדים גם כסימן למצוקה בתחומים אחרים.
גם פרופ' שפרה שגיא מאוניברסיטת בן גוריון, שחוקרת את ההשפעה של לחץ על בני נוער, סבורה כי לעיתים המרד נתפס על-ידי המבוגרים כחמור מכפי שהוא באמת. "אני שואלת את בני הנוער על הערכים המובילים שלהם כבר 30 שנה, ומה תמיד נמצא במקום הראשון כששואלים אותם מה חשוב להם? המשפחה. בכל המגזרים".
המורים ומערכת החינוך בקושי קיימים כגורם סמכות והשפעה בחיי הנוער, ולכן בית הספר הוא זירה מצוינת למרד נעורים סמלי. ובכל זאת, לרוב הנוער היום חשוב להצליח בלימודים, שנחשבים ככלי להצלחה בחיים.
נוער כחול-לבן, קווים לדמותו
אם כך, מה מאפיין את הנוער הישראלי? שגיא טוענת כי משפחתיות וקהילתיות רבה יותר מאשר במדינות מערביות אחרות. אהרון מציינת את הגישה הפחות תועלתנית מאשר האמריקנים - למשל, פחות מחשבה על העתיד ועל "מה ייצא לי" להמשך מכל אינטראקציה או חוויה.
לדברי שגיא, הצעירים בישראל מעוניינים להצליח אבל לא בגלל כסף, אלא כדי לחוש משמעותיים. לכן, אומרת גם אהרון, יש עדיין מוכנות ללכת לצבא ולתפקידים מאתגרים ואף קרביים. החשיבות היא למה ש"נחשב" ולא בהכרח למה שנוח או מועיל.
המדינה חשובה לבני הנוער, רובם מרגישים שייכות למדינת ישראל, גם מעבר או בנפרד מן השייכות לדת היהודית. לרובם המוחלט אין ספק שהמדינה תמשיך להתקיים. אלא שה"שלום", כשהוא מוצג כערך, לא זוכה לציונים גבוהים בסקרים, והחשיבות שלו אף הולכת ופוחתת עם השנים.
"נראה שבני הנוער מרגישים יותר מאשר בעבר שהשלום לא אפשרי, או שהמחירים גדולים מידי", אומרת שגיא. "זאת, בעוד שרבים לא יודעים על הקונפליקט וההיבטים השונים שלו. הוא לא במקום חשוב בתודעתם", היא אומרת.
שגיא חושפת גם נתונים לא מעודדים לגבי תפיסת האחר אצל בני הנוער. "הן בני הנוער הישראלים והן הפלסטינים, חלשים באמפתיה לאחר לעומת עמים אחרים. זה היה כך מאז שהתחלתי לבדוק את הנתון הזה ב-1999, ונמצא במגמת ירידה. אצל מבוגרים יש יותר שונות בנתון הזה". כל אלה לא שוחקים את שביעות הרצון. למרות העולם המטורף שבו חיים בני הנוער, 90% מהם מרוצים מחייהם בארץ, אומרת שגיא - מה שממקם את ישראל במקום ה-14 בעולם.
אהרון טוענת כי הנוער הישראלי חשוף לחו"ל יותר מאשר בעבר ויודע מה קורה במדינות אחרות בעולם המוזיקה, הצרכנות והגאדג'טים, אולם מעטים באמת חוברים דרך הרשת לבני נוער ממדינות אחרות או מבינים באמת תרבויות אחרות. הם צרכנים קוסמופוליטיים, אך עדיין אזרחים ישראלים.
החלוקה הפנימית לקבוצות בקרב בני הנוער הישראלים עדיין חזקה ודומה במפתיע לזו שהייתה קיימת לפני 20 או 30 שנה. הערסים, הפריקים והחנונים עדיין מככבים, גם אם הפריקים הפכו להיפסטרים, הצפונים לסחים ונערות בכלל הפכו לפקאצות. החלוקה היא פחות סוציואקונומית, ויותר סגנונית.
- המחאה החברתית נגעה בנוער הישראלי?
אהרון: "כן. הם מתחברים לצורך בכסף, כי גם להם בדרך-כלל אין מספיק כדי לספק את הצרכים שלהם. הם גם רואים אחים גדולים חוזרים לגור בבית או לא יוצאים מהבית, וזה משבש להם את מהלך החיים התקין שאותו תמיד הציגו להם - יוצאים לצבא, אחר-כך ללימודים ואז לחיים עצמאיים.
המחאה החברתית נגעה בהם גם בכך שהייתה של צעירים, וזה מסקרן אותם לראות צעירים שמשפיעים באופן משמעותי. זה היה נגיש עבורם יותר מכל דבר פוליטי אחר בעידן הנוכחי".