מיכה לינדנשטראוס הוא כנראה המבקר הכי שנוי במחלוקת שידעה המדינה. מאז מינויו לתפקיד ב-2005, הכרזתו החד-משמעית כי ייאבק בשחיתות השלטונית והפיכתו ל"מבקר סלב", התגבשו סביבו שני מחנות - אוהדים ומתנגדים. או שאתה אוהב אותו או שלא. נראה שאין אמצע.
מה שלא יגידו עליו יישמע נכון למישהו-איפשהו: רודף פרסום או רודף שחיתות; יסודי או גרפומן; שליח ציבור נאמן או עוד אחד שאוהב את הכיסא. לכולם יש מה לומר עליו, אבל נדמה שאת לינדנשטראוס כל זה לא ממש מטריד. אולי להיפך. הוא מתחמם ומתעורר באור הזרקורים כמו שחקן תיאטרון ותיק. אתמול הוא הוכיח פעם נוספת שגם כשהקרקס והרעש סביבו בעיצומם, "ההצגה חייבת להימשך".
פרסום דוח אירועי השריפה בכרמל ("הדוח הקשה ביותר שהוצאתי", כדבריו), כעשרה ימים לפני פרישתו מהתפקיד, הוא הוכחה נוספת לכך שלינדנשטראוס ממשיך במופע שלו ולא נותן לאף אחד לכבות את אור הזרקורים לפני שהוא קד את הקידה האחרונה ויורד, מרצונו ובדרכו, מהבמה.
לכאורה, זהו אינו הדוח האחרון שהוא צפוי לפרסם. הוא עדיין מצוי בעיצומה של סערת אהוד ברק-גבי אשכנזי. אך גם אם ישלים בזמן שנותר לו בתפקידו את הדוח בפרשת מסמך הרפז, ברור כי דוח השריפה בכרמל היה ההדרן האמיתי.
קולו של לינדנשטראוס נשמע אתמול חזק וברור, מבוקר עד ליל. מהדורות החדשות בבוקר נפתחו בהשערות על מה שיגיד; מעמד מסירת הדוח ליו"ר הכנסת סוקר בכל אמצעי התקשורת, משעות הצהריים כולם ניתחו עד דק את מילות התוכחה שלו בדוח עב הכרס, וגם היום נמשכת החגיגה התקשורתית. אף כוכב לא יכול לייחל ל-15 דקות תהילה מספקות יותר.
על 15 דקות התהילה הללו, שנמתחו על פני רוב שנות הכהונה שלו, ספג לינדנשטראוס את הביקורת החריפה ביותר. הקשר הגורדי בין התחומים שבחר לסקר לכותרות הכי חמות נראה מכוון מדי. לינדנשטראוס הואשם בכך שהוא בוחר את נושאי הסיקור לפי מספר הכותרות שקיבלו.
אך מאחורי הביקורת על רדיפת הפרסום, מסתתרת ביקורת עמוקה ומטרידה יותר: בשבע השנים האחרונות שחה לינדנשטראוס בימים ובאוקיינוסים שאף מבקר לפניו לא העז לשחות בהם. נדמה שזרועותיו הארוכות נגעו בכול, וזה הפחיד לא מעט אנשים.
שר הפנים אלי ישי ושר האוצר יובל שטייניץ; ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שמגוון הפרשות שבהן הוא מעורב עברו תחת ידי המבקר; שר הביטחון אהוד ברק, שהפך אורח של קבע במשרדי המבקר (בחקירת הבזבוזים בנסיעתו לסלון האווירי, בחקירת העברת החברה בבעלותו לבנותיו, בבדיקת מסמך גלנט ובחקירת הקשר בין תורמיו להשקעות בחברה של רעייתו); צחי הנגבי, שנבדק בפרשת המינויים הפוליטיים, ויואב גלנט, שנחקר על קרקעותיו בצפון - כל אלה ורבי םאחרים היו מעדיפים מבקר מרוסן יותר, נחבא אל הכלים, שנמנע מחקירת סוגיות אקטואליות ומלכלוך ידיו בעבודה שחורה של חיפוש אחר אשמים. הציבור, לעומת זאת, התאהב במבקר משולח הרסן שמתעקש לחשוף את הקרביים של השחיתות.
אז מיהו לינדנשטראוס באמת? גיבור העם או מבקר שחרג מהמנדט שניתן לו כדי לקבל עוד כותרת? התשובה, כמו האדם עצמו, מורכבת. לא מדובר באדם פלקט. אם לשפוט אותו לפי התנהלותו, הוא כנראה אוהב מאוד את הכותרות, ובכל זאת, אין בכך לגרוע מההישגים שהשיג בתקופת כהונתו.
ביומיים האחרונים הוא סופג ביקורת (גם מפי החתומה מעלה) על כך שפספס את ההזדמנות לקבוע קביעות חריפות יותר בדוח על אסון הכרמל ולהמליץ על פיטורי השרים האחראים, אך אף ביקורת לא יכולה לקחת ממנו את מה שהשיג בעמל כפיו - בתקופתו הפך מוסד מבקר המדינה לגוף רלוונטי. אמון הציבור בו נמצא בשיא והפוליטיקאים חוששים ממנו. ועל זה מגיעה לו לפחות עוד כותרת ראשית אחת.
ela-l@globes.co.il