לבקבוק שמן זית איטלקי שקניתי הייתה קשורה תווית. כשקראתי את התווית בבית הסתבר לי, שבתמורה לרכישת הבקבוק ניטע בגדה המערבית עץ זית במטע פלסטיני. הפוליטיזציה של שמן הזית הפלסטיני והתנכלות המתנחלים למטעים בעקירת עצים בני מאות שנים הן תופעה מכוערת ומקוממת, אבל כשאני קונה שמן אינני נוקט עמדה פוליטית.
שמן זית אינו מוצר מחאה בעיני. אם מישהו רוצה לגייס אותי לטובת עמדה כזאת או אחרת, עליו לתקשר אתי. יש לי עמדה בעניין עקירת עצי הזית בגדה, אבל אני רוצה שישאלו אותי לדעתי.
התעמקתי בסיפור וגיליתי שבחור אמריקני שהיגר לטוסקנה, איטליה, נכנס לעסקי שמן זית ועליהם הוא מעמיס את אמונתו הפוליטית. אמרתי לבעל החנות שתעלולים כאלה אינם מקובלים עליי. אם הוא רוצה שאתרום כסף לנטיעת עצים בגדה, שיבקש ממני. בנוסף לכול, השמן היה רע. צריך להתאמץ כדי למכור שמן זית רע מטוסקנה.
תקרית השמן אירעה בשבוע שבו שלחה הסופרת האמריקנית אליס ווקר מכתב לספרי "ידיעות אחרונות", ובו הודיעה להוצאה כי היא אוסרת עליה להוציא לאור את התרגום לעברית של "הצבע ארגמן", ספרה זוכה פרס פוליצר.
הסיבה לחרם: יחסה של ישראל לפלסטינים. במכתב ששלחה להוצאה ב-9 ביוני, כתבה ווקר: "ישראל נמצאה אשמה במדיניות אפרטהייד בטריבונל שבו השתתפתי, והיא רודפת את ערביי ישראל ואת הפלסטינים בשטחים הכבושים. גדלתי תחת שלטון אפרטהייד באמריקה, אבל מדיניותה של ישראל גרועה בהרבה". המכתב התקבל בהוצאה ועלה באתר אינטרנט פלסטיני. גברת ווקר, אם העובדה אינה ברורה, היא אמריקנית ממוצא אפריקני.
הסתירה הפנימית
החרמות והסגרים התרבותיים הללו אינם חדשים, וישראל חווה אותם שנות דור. כדי להסיר ספק: ישראל הרשמית תרמה למצב במדיניות אווילית וצרת אופקים, הבאה לידי ביטוי בגירוש מבקריה החריפים ובהתבצרות במנטליות של גטו, שאינה הולמת מדינה ריבונית ומעצמה צבאית. אבל מדיניות מטומטמת של ממשלה נבחרת אינה מצדיקה התנכלות - בעיקר לא בתחומי תרבות - לכלל אזרחי ישראל, שוחרי ספר או מוזיקה, שלגברת ווקר אין מושג קלוש מהי עמדתם הפוליטית.
האיסור שהוציאה ווקר על פרסום ספרה בעברית, הוא מעשה מיותר, מעיק ובעיקר לא חכם. יותר משהוא נועד להעמיד את ישראל נזופה בפינה ולהעצים את תחושת הבידוד שלה ואת התזה של מעטים מול רבים, לקחה ווקר טרמפ תועלתני על הטינה הרווחת בעולם כלפי ישראל ומירקה מצפון שלא ברור בדיוק מה מעיק עליו.
הדעת נותנת שישראל אינה מתכוונת להרים דגל לבן של כניעה ולסגת מהשטחים הכבושים בהליך מזורז וללא הסכם שלום, בגלל שישראלים לא יוכלו לקרוא את "הצבע ארגמן" בעברית. העובדה שטרם נשרפו בראש חוצות עותקים באנגלית של הספר, הינה עדות מעודדת על מתינות ושיקול דעת.
מעצבנת יותר היא העובדה שהספר עוסק בתלאותיה של משפחה שחורה בחיפוש אחרי זכויות ושוויון באמריקה. אילו הייתה גברת ווקר אישה אינטליגנטית, היא הייתה מבינה שחשיפתו של הספר שלה והדעות המופיעות בו, יש בהם משום תמיכה ורוח גבית לשינוי המדיניות שהיא דורשת מישראל.
החרם המתלהם הזה מריח משאריות עבשות של מהפכנות שחורה שעברה מן העולם. הוא ילדותי כשם שהוא קטנוני והוא אינו משרת דבר חוץ מאשר את עמדתם של אלה שאינם מחמיצים אף הזדמנות לקפוץ ולומר "אמרנו לכם, כולם אנטישמים". האמת שקשה שלא לזהות גן אנטישמי דוחה בפסקנותה הלא מנומקת של ווקר.
מרגיזה לא פחות היא הסתירה הפנימית של ווקר: את הסרט "הצבע ארגמן" ביים סטיבן ספילברג, ודאי לא אחד מעוכרי ישראל. ווקר מכרה לספילברג את זכויות ההסרטה, למרות מחאה גדולה שטענה כי במאי לבן ועשיר לא יצליח להעביר את הסיפור.
הסרט הוקרן בישראל בימים שלפני מה שמכונה תהליך השלום, וגברת ווקר לא פצתה פה. כעת היא אומרת שעל ישראל להמתין לתרגום העברי של ספרה לימים טובים יותר. השמיים יכולים לחכות.