השיטה שבה מדינה בוחרת את הספורטאים שייצגו אותה במשחקים האולימפיים היא פרוצדורה שמסתתרת מאחוריה הרבה יותר מבירוקרטיה. קחו למשל את המבחנים האמריקאים באתלטיקה קלה למשחקים האולימפיים, שהתחילו לפני שבוע ביוג'ין, אורגון: תחרות אחת; אם סיימת בשלישייה הראשונה - את/ה בפנים, אם לא - את/ה בחוץ. במילים אחרות, אומרת ג'סיקה אניס הבריטית, סגנית אלופת העולם בקרב 7, המבחנים האמריקאים "הם המשחקים האולימפיים לפני המשחקים האולימפיים".
מההלימה הזאת בדיוק חשש טריי הארדי, אלוף העולם בקרב 10, לקראת המבחנים. התחרות של הארדי הייתה נגד האלוף האולימפי בראיין קליי והדבר הגדול הבא בקרב 10, אשטון איטון בן ה-24. "לפני ארבע שנים", אמר הארדי, "הייתי אומר, 'המבחנים נהדרים', כי הייתי צריך הזדמנות להיות בשלישייה הראשונה. הייתי צריך שייתנו לי את ההזדמנות הזאת. כמו שהדברים עכשיו, אני חושב שזו תהיה טרגדיה אם אני, בראיין ואשטון לא נייצג את ארה"ב בלונדון. ושלושתנו מתאמנים ללונדון ולא בהכרח למבחנים".
הארדי השתמש במילה טרגדיה כי בזיכרון הקולקטיבי של הספורט האמריקאי עדיין חי הסיפור של דן אובראיין. אובראיין היה שיאן ואלוף העולם בקרב 10 ב-1992, הפייבוריט הגדול לקראת משחקי ברצלונה, אבל הוא נכשל במבחנים האמריקאים אחרי שפסל בשלוש הקפיצות הראשונות והיחידות שלו (כלומר לא עבר שום גובה) בקפיצה במוט - כישלון שהאמריקאים לא שוכחים בעיקר כי ריבוק הייתה צריכה לשנות מהיסוד קמפיין טלוויזיוני לקראת המשחקים האולימפיים בשם Dan & Dave, שנבנה סביב היריבות בין אובראיין לדייב ג'ונסון, המועמד האמריקאי השני לניצחון בקרב 10, ועלה לה 25 מיליון דולר.
הדן אובראיין של המבחנים באורגון היה קליי בן ה-32 (איטון ניצח עם שיא עולם חדש של 9,039 נקודות, הארדי בן ה-28 סיים שני), שפסל בכל שלושת הזריקות שלו בדיסקוס וסיים במקום ה-11. כרגע איגוד האתלטיקה של ארה"ב מתכוון לשלוח רק שני מתחרים לקרב 10 בלונדון, כי חוץ מאיטון והארדי אף אחד לא עמד השנה בקריטריון A האולימפי במקצוע (8,200 נקודות). המחשבה לתת את הכרטיס הפנוי לקליי אפילו לא עלתה; היא נמצאת מחוץ לעולם המושגים של האתוס האמריקאי.
***
האתוס האמריקאי במבחנים האולימפיים נגזר מהאתוס האמריקאי בחיים: כמו שלא מגיע לך ביטוח בריאות אם לא הרווחת את זה (השגת עבודה) - לא מגיע לך לנסוע למשחקים האולימפיים אם לא הרווחת את זה.
המתנגדים לשיטה האמריקאית מביאים את הטיעון, הצודק בפני עצמו, שלא תמיד יש לספורטאי שליטה על ההופעה שלו. "קחו את המקרה של (סגנית אלופת העולם הבריטית ב-1,500 מטר) האנה אינגלנד", אומר סטיב קראם הבריטי, הרץ הנהדר למרחקים בינוניים שזכה בכסף ב-1,500 מטר במשחקי לוס אנג'לס 1984. "נכנס לה מסמר ברגל לפני שבוע ואם היא היתה אמריקאית היא היתה חייבת לרוץ השבוע אחרת היא לא היתה נוסעת למשחקים. הדרך שלנו מאפשרת לספורטאית כמוה להחלים כראוי. כמובן, היא עלולה להוביל לבעיות אחרות".
בשיטה הבריטית שני הראשונים בכל מקצוע במבחני האתלטיקה מקבלים אוטומטית כרטיס למשחקים האולימפיים, והוועד האולימפי הבריטי משאיר לעצמו את הזכות לבחור את המתחרה השלישי. הבעיות שקראם מדבר עליהן באות עם הרצון לשמור על מידה מסוימת של סובייקטיביות: הספורטאים יכולים לערער על ההחלטות, כמו במקרה של ארון קוק, אלוף אירופה ומספר 1 בעולם במשקל עד 80 ק"ג בטאקוונדו, שלוקח את הוועד האולימפי הבריטי לבית משפט כי איגוד הטאקוונדו העדיף לשלוח במקומו ללונדון את המדורג 59 בעולם, ובעוד מקרים דומים (של ספורטאים שהפסידו את הכרטיס ללונדון למדורגים נמוך מהם) בטריאתלון ובסייף שהולכים לבתי משפט בבריטניה.
ההתדיינות המשפטית הזו די התישה את הוועד האולימפי הבריטי, שהודיע שלקראת משחקי ריו 2016 הוא יעבור לשיטה יותר אובייקטיבית. שזה למעשה אומר מעבר למודל האמריקאי פלוס מינוס. ג'מייקה, עוד כוח אולימפי בעקבות ההצלחה הפנטסטית באתלטיקה, כבר אימצה את המודל האמריקאי: ב-2008 הקורבן שלו הייתה ורוניקה קמפבל בראון, אז אלופת העולם ב-100 מטר, שסיימה רביעית בריצה במבחנים הג'מייקנים ואיבדה הזדמנות לדאבל בבייג'ין (זכתה בזהב ב-200 מטר). המבחנים הג'מייקנים ללונדון 2012 מתחילים היום (ה'). מחר אוסיין בולט אמור לרוץ בגמר ה-100 מטר. רק שלא תקרה טרגדיה.