1. לא נעים להרוס את מה שצפוי להיות הרפורמה הגדולה הבאה של שר התקשורת, אבל יש סכנה גדולה בחוק המיזוג הרגולטורי, כפי שהוא נראה כעת. החוק הזה חשוב במיוחד לנוכח העובדה שכל עולם הצפייה והתוכן עומד להשתנות, ובקרוב נכיר עוד סוגים שונים ומשונים של פלטפורמות שידור, והצורך בפיקוח מאוחד, זול ויעיל - גדל. אך על-פי תזכיר החוק שהופץ השבוע, כמה מההגנות הגדולות ביותר על חופש העיתונות בחוק הקודם, נעלמו.
הראשונה שבהן היא העובדה שיחידה ממשלתית, ששייכת למשרד התקשורת, תפקח על הערוצים המסחריים שמחזיקים את שתי חברות החדשות המשמעותיות בישראל - חדשות ערוץ 2 וחדשות ערוץ 10.
בעבר הייתה זו הרשות השנייה שהיוותה חיץ כלשהו בין הדרג הפוליטי לגפים עצמם, לפחות למראית-עין. אלא שכעת אין עוד צורך במראית-עין. אנחנו בעידן ללא צורך בהעמדות פנים, אפשר פשוט להחליט שיחידה ממשלתית מפקחת על חברת החדשות, בלי בושה.
אלא שהחוק לא מגדיל רק את נוכחות הממשלה. גם שליטת בעלי ההון גדלה דרמטית. כעת, הדירקטוריון של חברת החדשות חייב להיות מורכב מ-40% נציגי ציבור שממונים על-ידי הרשות השנייה. על מנת שלא להפוך במתווה החדש את חברות החדשות לחברה ממשלתית, הדירקטוריון כולו יהיה מורכב מבעלי המניות של החברה-האם - הערוץ.
כמו כן, אם כיום הכסף למימון חברת החדשות עובר מהזכיינית, דרך הרשות לחדשות, על מנת שלא לאפשר לחצים כספיים מבעלי ההון - גם סעיף זה בוטל.
הנוכחות הציבורית בחברות החדשות תבוטל. האיזונים והבלמים שכה שמר עליהם המחוקק יתמוססו ובעלי המאה, יהפכו לחלוטין בעלי הדעה.
וזה קורה דווקא רגע לפני הרישיון שכל אדלסון יוכל לקנות לו ערוץ טלוויזיה. כי אם יש משהו שלמד ראש הממשלה הוא שאפשר להשפיע על התקשורת יותר דרך בעלי המניות שלה, מאשר דרך עובדי לשכה לשעבר שממונים לנציגי ציבור.
2. בכלל, חוק מיטבי היה צריך לקבוע כי המועצה החדשה תפקח על כלל השידורים בישראל - גם הציבוריים. לו הגוף החדש היה אחראי גם על הסדרת רשות השידור והטלוויזיה החינוכית, הרגולציה הישראלית הייתה אפקטיבית ומאוזנת הרבה יותר.
כי הרי אם יש מקום שבו כשלה שיטת נציגי הציבור, הוא מליאת רשות השידור. השידור הציבורי הוא מערב פרוע נטול מכסות בז'אנרים, חסר חובות רגולטוריים (פרט לאחוזי הפקה - וגם בזה הוא לא עומד), והגוף המפקח - אותה מליאת רשות השידור - הוא גם הגוף מבצע. הוא מחליט על התכנים שהוא עצמו מפקח עליהם ושוקד על רפורמות מרחיקות לכת (לפחות מנסה).
בכך הפך הקשר בין מליאת רשות השידור, גוף שלאנשיו אין שום רקע או הבנה בשידור טלוויזיוני, ובין הנהלת רשות השידור לאחד הלקויים בתעשייה הישראלית, וזה עשרות שנים לא היה יו"ר מליאה שהסתדר עם המנכ"ל. לא כי זה מפקח והאחר מפוקח, אלא כי כל אחד טוען לקרדיט על ההחלטות שמתקבלות בגוף שאנחנו מממנים.
3. בינתיים ערוץ 23, של הטלוויזיה החינוכית, הוא כיום ערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל שאין עליו רגולציה כלל. למעשה, מי שמפקח עליו הוא שר החינוך גדעון סער, אבל קשה להאמין שהוא או אנשיו יושבים ובוחנים אם משודרים בו תכנים לא ראויים או תוכן שיווקי אסור. גבולות הטעם הטוב והחובות לשמם קם הערוץ, תלויים לחלוטין ברצונו הטוב של מנהל הגוף.
שילוב השידור הציבורי בחוק המתגבש יאפשר אחת ולתמיד ראייה כוללת של השוק כולו. כזו שתארגן מחדש את החובות והצרכים של כל גוף המשדר פה תוכן, ויש בהחלט מקום להכפיף פה גם את שידורי האינטרנט ואת מיזמי התוכן של סלקום או פרטנר.
שילוב כזה יאפשר להעביר חובות מהגופים המסחריים אל הגופים הציבוריים, ואולי גם זיקה כלכלית בין הגופים. מדוע שגוף מסחרי שנקנס לא יעביר את הכסף להפקה בשידור הציבורי, למשל, במקום לכיסי המדינה?
כך או אחרת, רק מבט מלא של הרגולטור על השידורים בישראל, יאפשר גם חוויה מלאה ומלאת משמעות לצופה.