פעם ב-12 שנה, בחירות לנשיאות בשתי הארצות הגדולות ביותר של צפון אמריקה מתקיימות באותה השנה, בהפרש של ארבעה חודשים זו מזו. נשיאים חדשים מושבעים בהפרש של שבעה שבועות זה מזה.
צירוף הבחירות האחרון היה בשנת 2000. ביולי של השנה ההיא, מקסיקו הדהימה את עצמה: היא בחרה לנשיא את מועמד האופוזיציה, לאחר שלטון חד-מפלגתי שנמשך שבעים שנה. חוואי ימני ממדינה על גבול ארה"ב (מקסיקו מחולקת ל-31 מדינות) נעשה הנשיא.
מקסיקו פתחה את המאה ה-21 בתנופה דרמטית של העזה, של ביטחון עצמי ושל תקווה. לאחר שנים ארוכות של דיכוי פוליטי, של עריצות בירוקרטית, של שחיתות ושל גניבת קולות, היא יכלה סוף סוף לזקוף את ראשה: עם 115 מיליון בני אדם, מקסיקו עומדת במקום התשיעי ברשימת הדמוקרטיות הגדולות ביותר בעולם.
ארבעה חודשים אחר כך, ארה"ב הדהימה את עצמה ואת העולם, כאשר נדרשו לה חמישה שבועות כדי להחליט מי ניצח בבחירות שלה. בסופו של דבר, חוואי ימני ממדינה על גבול מקסיקו נעשה הנשיא. ג'ורג' דאבליו בוש פגש את ויסנטה פוקס.
הן חוזרות ונפגשות עכשיו, הבחירות בשתי השכנות הענקיות האלה. הפוליטיקאים שלהן יכולים לקרוץ זה לזה: אלה גם אלה זקוקים לקולות מקסיקניים כדי לנצח.
מהפכה ממוסדת מאוד
מקסיקו בוחרת נשיא היום א', האחד ביולי. כל סקרי דעת הקהל חוזים ניצחון לאנריקה פניה נייטו (Pena Nieto), בן 45, מושל לשעבר של מדינה חשובה. זה חודשים רבים שהתוצאות אינן מוטלות בספק. לפניה הפוטוגני יש יתרון קבוע של 15% עד 20% על פני שני מתחריו העיקריים. זה שינוי גדול לעומת הבחירות של 2006. אז, הפרש הניצחון היה עשירית האחוז.
אז, התחרות העיקרית היתה בין שתי מפלגות שלא החזיקו בשלטון לפני שנת 2000. מפלגת השלטון ההיסטורית, זו ששלטה ללא מצרים בשבעים השנה הקודמות, נדחקה אז למקום השלישי. הפעם היא עומדת לנצח.
פניה נייטו הוא מועמדה של מפלגת המהפכה הממוסדת, הידועה בראשי התיבות הספרדיים PRI. מהפכה ממוסדת היא תפיסה מעניינת. עד 1929, מקסיקו היתה ארץ של אנרכיה ממוסדת. שנים של מלחמת אזרחים קדמו להשתלטות PRI, וארה"ב חזרה והתערבה.
PRI עשתה במקסיקו משהו ממין מה שעשה אטאטורק בטורקיה. היא חזרה וגיבשה ארץ מתפוררת, היא העניקה לה ממשלה מרכזית חזקה, היא אסרה מלחמת חורמה על הממסד הדתי, היא חילקה אדמות, והיא הלאימה את תעשיית הנפט, מקור עושרה של מקסיקו.
מפלגה בלי משיחים
זכויותיה יעמדו לה, אבל כמו מפלגות אוטוריטריות אחרות היא ניצלה לרעה את כוחה. היא חילקה טובות הנאה וקנתה קולות; היא עשתה עסקאות עם ארגוני פשע ועם איגודים מקצועיים (לא תמיד היה אפשר להבחין ביניהם). היא גם סיגלה לעצמה מדיניות חוץ לאומנית, עם לוויות חן אנטי-אמריקניות. היא שאבה כמעט כל טיפת דינמיות מן המערכת הפוליטית והכלכלית.
היה הבדל חשוב אחד בינה ובין משטרים אוטוריטריים אחרים באמריקה הלטינית: היא לא הרשתה למנהיגים חזקים ומשיחיים לעלות לשלטון. למקסיקו לא היו "קאודיליוס", כפי שדוברי ספרדית מכנים את זן המנהיגים הזה. לא היו לה חואן פרון, או הוגו צ'אווס; בוודאי לא פידל קסטרו. אמנם נשיאיה היו כל-יכולים, אבל כולם עד אחד פינו את מושביהם בתום תקופת כהונה אחת (ארוכה: שש שנים) - ופרשו מן החיים הפוליטיים.
קשה לחשוב על ארץ אחת בעולם, מחוץ לארה"ב ולמקסיקו, שהקפידו במידה כזאת של הצלחה על מסגרתן החוקתית. כמובן, במקסיקו זו היתה צורה ללא חומר. אבל אולי בזכות הצורה הגיע בסופו של דבר החומר. במקסיקו לא היתה אף הפיכה צבאית אחת ב-80 השנה האחרונות.
האם 12 שנה הספיקו לתקן את PRI, ולהפוך אותה למפלגה פוליטית מודרנית? הרבה מקסיקנים חוששים שלא. את חזרתה הכמעט-בטוחה לשלטון אפשר להשוות במידת מה עם חזרה של מפלגה קומוניסטית לשלטון ברוסיה (אפשרות שהיתה רצינית מאוד רק לפני 15 שנה): הרבה יותר מדי מסוכן, הרבה יותר מדי מוקדם.
עייפות החומר
אם זה יקרה, הסיבה העיקרית תהיה עייפות החומר. בחלקים ניכרים של מקסיקו משתוללת מלחמה לכל דבר, זו המלחמה שהכריז הנשיא פליפה קלדרון על הקרטלים של מבריחי הסמים. קלדרון שלח כמעט 50,000 חיילים אל הרחובות, כדי לחסל את הקרטלים. התוצאה הטרגית היא שבשש השנים האחרונות נהרגו בערך 40,000 מקסיקנים. עקבותיהם של 10,000 נעלמו.
הצבא רשם הישגים לא מבוטלים, ראשי קרטלים נעצרו או נהרגו. רוב גדול של המקסיקנים אמנם תומכים בשימוש בצבא, אבל קולות חשובים הורמו בשנים האחרונות לטובת הפסקת אש, או לפחות שינוי דגשים. במקום להילחם בקרטלים - אומרים אחדים - הבה נילחם באלימות, יהיה מקורה אשר יהיה. ההבדל? ראשי הקרטלים לא יהיו עוד על הכוונת בתור שכאלה, והתנהגותם תשתנה בהתאם.
אחרים מרחיקים לכת עוד יותר. הם קוראים ללגליזציה של הסמים. זו אגב השקפה הנשמעת יותר ויותר באמריקה הלטינית. בעלי הדעה הזו אומרים, שארצותיהם הפכו לשדות קרב מפני שארה"ב אינה מסוגלת לטפל בסיבה העיקרית לקיומם של הקרטלים: תיאבון מסיבי לסמים בארה"ב.
וושינגטון מתנגדת בכל התוקף ללגליזציה. ספק אם הנשיא המיועד של מקסיקו ירחיק לכת במידה כזאת. הוא דיבר על שינוי דגשים, אבל לפחות במערכת הבחירות הוא הבטיח להוסיף ולהשתמש בצבא, אפילו להגדיל את נוכחותו במקומות מסוימים (למשל, בעיר העשירה ביותר במקסיקו, מונטריי, ששיעור הרציחות בה גדל פי שלושה בשש השנים האחרונות).
בעיני מספר גדל של צעירים מקסיקנים, בייחוד סטודנטים באוניברסיטאות, חזרת PRI לשלטון המרכזי היא תוצאה של קשר ענף נגד הדמוקרטיה. את התפקיד העיקרי בקשר הזה, לפחות בעיני הסטודנטים, ממלאת קיסרות-התקשורת של קארלוס סלים, המולטי-מיליארדר ממוצא לבנוני, מעשירי העולם. הם מאשימים את פניה נייטו, שהוא "מכר את נשמתו" לסלים.
שני נשיאים מקסיקניים ב-2024?
איך יצביעו המקסיקנים של ארה"ב, בערך עשירית האוכלוסייה, בנובמבר?
השבוע הראה סקר דעת קהל, ששיעור התמיכה באובמה בין מהגרים לטינו-אמריקניים עומד על שני שלישים. סביר להניח שהוא גבוה אפילו מזה בין המקסיקנים (ונמוך מזה אצל הקובנים, למשל). השאלה היא כמה מן התומכים יגיעו אל הקלפי.
הרפובליקנים אינם מעיזים לקוות לניצחון בין הלטינים. הם רק מנסים לצנן את התלהבותם לטובת אובמה. אין זו הגזמה להגיד שהתלהבות או הצטננות של הבוחר הלטיני תכריע מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב.
בעוד 12 שנה, כאשר הבחירות של מקסיקו ושל ארה"ב יחזרו וייפגשו, אין זה מן הנמנע שבשתיהן יושבעו דוברי ספרדית שוטפת, אולי אפילו ספרדית מקסיקנית.
רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com