לא משעמם. לא ממש
זה היה אמור להיות הרגע שבו הקונספציה תקרוס. העונה החלשה של ברצלונה שהסתיימה ללא תואר משמעותי רמזה כי תור הזהב הולך ונגמר. הלך הרוחות באירופה דיבר על סיום עידן הטיקי-טאקה, אחרי שריאל מדריד של מוריניו הגדול, וצ'לסי של רוברטו די מתאו הלא ממש גדול, טאטאו את הקבוצה הקטאלונית מהמפעלים החשובים. וכשהתחיל יורו 2012 ונבחרת ספרד לא סיפקה אפילו הצגה גדולה אחת עד לגמר, אנשים כבר איבדו לגמרי את הדעת.
אפילו ארסן ונגר קצת נסחף. הצרפתי, שאפילו אחרי 7 שנים רצופות נטולות תואר בארסנל עדיין נחשב למוח כדורגל מבריק, כתב בטור שלו לאתר "יורוספורט" ש"ספרד בגדה בפילוסופיה שלה". ונגר אמר כי "במקור, ספרד השתמשה ביכולת החזקת הכדור שלה כדי לנצח משחקים. כרגע, הם משתמשים בה למטרות שליליות יותר - ובראשן להימנע מהפסדים".
על ספרד ירו במהלך הטורניר הזה טענות שהיא משעממת. כולם אמרו שה-Pass Masters (כפי שהם מכונים כיום על-ידי אנשי מקצוע ביבשת) הורגים את הטורניר. אף אחד לא ידע איך לאכול את הנתונים המוזרים: מצד אחד, 692 מסירות בממוצע למשחק שרשמה ספרד ביורו 2012 (עד הגמר), לפי חברת הסטטיסטיקה "אופטה", הוא נתון השיא שנרשם בטורנירים הגדולים ב-22 השנים האחרונות, יותר גבוה אפילו ממודל 2010 של ספרד (588 מסירות בממוצע למשחק); מצד שני, כל הפוזשן הזה לא היתרגם למספיק גולים.
בחור אחד שמראש לא הבין על מה כל המהומה הוא צ'אבי הרננדז. כן, שוב פעם הוא. "אם אנשים חושבים שזה משעמם שספרד כל הזמן מנצחת, אז המצב שלנו פנטסטי. בינתיים אנחנו עושים היסטוריה".
צ'אבי לא טעה. קריסת הקונספציה תצטרך כמובן לחכות. ההתעללות באיטליה, שרק 96 שעות קודם עשתה צחוק מגרמניה הגדולה, היתה תצוגת שליטה שלא היה בה אפילו אלמנט אחד משעמם. הכדור זז, המצבים הגיעו בצרורות, גם הגולים. התבוסה היא הגדולה ביותר שנרשמה בכל גמר בינלאומי, יורו או מונדיאל, בכל ההיסטוריה של הכדורגל.
ב-2008, בזכייה הקודמת של ספרד ביורו, צ'אבי בישל לטורס 1-0 קטן על גרמניה. ב-2012, צ'אבי בישל לטורס את השלישי מתוך ארבעה על איטליה. מה שהיה הוא שיהיה. תור הזהב עדיין נושם באופן עצמוני.
אופ"א תוקעת גול עצמי
אוהדים ביורו. הכישלון הגדול של אופ"א
אופ"א זה ארגון שנהנה מתדמית חיובית בסך הכל. להתאחדות הכדורגל האירופית יש אהדה ציבורית די נרחבת באירופה, שנובעת מהעובדה שמקרי השחיתות שנחשפו במסדרונותיה במהלך השנים הם מעטים ושוליים, בטח ביחס לריקבון שמשתולל בצמרת פיפ"א. את עיקר הזכויות שלה הרוויחה אופ"א באמצעות המיתוג המבריק של ליגת האלופות. אבל כל הישגי העבר קצת נשכחים כשמנסים לבודד את פרויקט יורו 2012 של אופ"א. הטורניר באוקראינה ופולין היה כישלון.
זה התחיל הרבה לפני שריקת הפתיחה לטורניר ב-8 ביוני. כבר ב-2011 התברר שאת יורו 2012 תסיים אופ"א עם הכנסות מזכייני שידור וספונסרים שיעמדו על 1.3 מיליארד אירו, בדיוק כמו ביורו 2008. תקועים במקום. זה אולי לא ממש נורא להיתקע ככה, ועוד בימים של משבר כלכלי חריף ביבשת; ועדיין, זה מלמד משהו על עבודה מסחרית לוקה בחסר, במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שביורו הקודם הצליחה אופ"א להצמיח את המחזור שלה ב-52.5%.
מילא הספונסרים וזכייני השידור שנשארו במקום, אבל הפאדיחה הגדולה ביותר של הארגון ביורו 2012 היתה חוסר היכולת שלו להביא אוהדים לטורניר. היה צריך לשפשף חזק את העיניים כדי להאמין להודעה הרשמית שפורסמה בשבת באתר אופ"א, וקראה לאוהדים "לרכוש את הכרטיסים האחרונים" שנותרו למשחק הגמר בין ספרד לאיטליה. יממה לפני המשחק הכי גרנדיוזי שיש לכדורגל האירופי להציע, ועדיין יש כרטיסים למכירה (!). ההיענות המאכזבת לכרטיסים לגמר היתה שיקוף של כל הטורניר הזה: על-פי אתר transfermarkt.de, רק ב-14 מתוך 31 משחקי יורו 2012 נרשמה תפוסה מלאה ביציעים.
נתונים אמיתיים על כמות התיירים שהגיעו לאוקראינה ופולין עדיין אין, ואולי גם לעולם לא יהיו, בהתחשב בבירוקרטיה הממשלתית הסבוכה בדמוקרטיות הצעירות האלו. אבל עושה רושם שגם האוהדים שכן טרחו להגיע לשתי המדינות המזרח אירופיות, לא התלהבו להישאר בהן יותר מדי, והגיעו לביקורים חפוזים בלבד: העיתונאי סיימון קופר סיפר בשבוע שעבר בפודקאסט של עיתון "הפייננשל טיימס", על חבר ילדות שלו מבית הספר היסודי בהולנד, שאותו פגש במקרה לפני ההתמודדות בין נבחרת האורנג' לדנמרק. "הגעתי היום בבוקר, ובלילה, אחרי המשחק, אני עף מפה", אמר לו החבר. "שום דבר לא יכול להשאיר אותי בחור הזה".
גם בתי המלון מספרים את סיפורם העצוב של האוהדים ביורו 2012: מחירי החדרים, שרשמו שיאים היסטריים לפני פתיחת המשחקים (הדיווחים דיברו על מינימום 700 אירו ללילה, לראש, עבור מיטות במרחק נסיעה סביר מהאצטדיון האולימפי בקייב), צנחו בתוך השבוע הראשון של הטורניר ביותר מ-50%. המלונאים הבינו בתוך זמן קצר שכל התחזיות המוקדמות היו מופרכות.
בהיעדר תיירים, באופ"א בנו אולי על התושבים המקומיים שימלאו את החלל. והתבדו, כמובן. "המשכורת הממוצעת באוקראינה היא 230 ליש"ט לחודש, מה שאומר שהאוקראיני הממוצע צריך לעבוד כמעט חודש שלם כדי לקנות כרטיס למקומות ראויים בחצי הגמר של ספרד-פורטוגל", נכתב ב"גרדיאן". חצי הגמר הזה אכן הסתיים עם קרחות מביכות באצטדיון בדונייצק. ישראלי שהיה שם סיפר לי חצי שעה לפני שריקת הפתיחה, ש"ספסרים מוכרים כרטיסים מאחורי השער ב-50 יורו". אכן, אירוע השיא של הכדורגל האירופי.
כדור-רגל או כדור-ראש?
דויד סילבה, 1.70 מטר ביום בהיר, נוגח שער בגמר
בטורניר הזה נכבשו 76 שערים, כמות מרשימה של קרוב ל-2.5 גולים למשחק, אבל זה לא ממש הפיל אף אחד מהכיסא. בטח לא את מי שנזכר ביורו 2008 הפורה אפילו יותר (77 שערים). הצביון ההתקפי שתפס הכדורגל בשנים האחרונות כבר הפך לעובדה מוגמרת. הסטריאוטיפים של העולם הישן, אפילו אלו שסיפרו לנו על הבונקרים המפוארים של האיטלקים, נזרקו לפח. כולם ביורו 2012 ניסו לנצח דרך החלוצים שלהם (כולל אלו שקראו לשחקן השפיץ שלהם ססק פברגאס).
אבל בכל זאת היה משהו אחר שצד את העין: מספר השערים שנכבשו מנגיחות עמד על 22, שהם כמעט 30% מהסך הכל, וארבע יותר מהשיא הקודם שנרשם ביורו 2004 (17 גולים מנגיחות).
איך אפשר להסביר את התופעה הזאת? מה גרם אפילו לדויד סילבה הקטן, 1.70 מטר ביום בהיר, לנגוח שער בגמר? מישל פלאטיני, נשיא אופ"א, מיהר לקחת לעצמו את הקרדיט על ראשי הזהב של יורו 2012: "העובדה שבטורניר הזה היו לראשונה שופטי רחבות, הוסיפה יותר שערים מנגיחות", החמיא הצרפתי לרפורמות שהוא עצמו עמל על שילובם בכדורגל האירופי. "הבלמים מפחדים הרבה יותר לבצע עבירות בתוך הרחבה, כי הם חוששים להיתפס, וזה משחרר את החלוצים לנגוח ביותר חופשיות. כשאנחנו היינו ילדים, בזבזנו את כל הזמן שלנו על ניסיונות לרמות את השופטים, לתפוס בחולצות. היום זה כבר הרבה יותר קשה".
אבל כנראה ששופטי הרחבות הם לא כל הסיפור. סיבה נוספת לריבוי השערים מנגיחות ביורו 2012 קשורה, במפתיע, דווקא לאחת הספונסריות של הטורניר. על-פי כל הדיווחים, הכדור הרשמי של היורו, "טנגו 12" של חברת אדידס, הוא יופי של כדור. בטח בהשוואה ל"ג'בולאני" האיום והנורא של מונדיאל 2010. "הוא מסתחרר קצת מהר מדי, אבל הוא מדויק מאוד, והרבה יותר קל לשלוט עליו לעומת הכדורים הקודמים של אדידס", הסביר חלוץ גרמניה, מירוסלב קלוזה, נוגח אימתני מפורסם.
העיתונאי ומחבר ספר הטקטיקה "להפוך את הפירמידה", ג'ונתן ווילסון, אומר ש"הרעיון מאחורי הג'בולאני היה פשוט - בואו נוסיף אלמנט של אקראיות לתנועה של הכדור, כדי לבלבל את השוערים ולייצר יותר שערים. רעיון טיפשי קצת, כי בשביל מה צריך להביא את השחקנים הטובים בעולם לטורניר כדורגל, אם לא נותנים להם כלים להשתמש ביכולות שלהם? ה'טנגו 12' מהווה תיקון מושלם לטעות שנעשתה במונדיאל 2010".