כמה הוא קיבל, לאן היא הגיעה, מי השיג ראשון, איך זה נראה אצלה - כולנו, כמעט, משווים את עצמנו לאחרים ברמה היומיומית. אנחנו נוהגים להשוות את המשכורת שלנו לזו של הקולגות, את שעות העבודה לאלה של החברים, את רמת החיים לזאת של החבר'ה מהתיכון. אנחנו בודקים את הבתים ואת המכוניות של השכנים, את הנשים והבעלים של אלו שאנחנו מבלים איתם, את המותגים שהם רוכשים, וכמובן, את הדשא. כמעט תמיד ירוק שם יותר.
זה לא הרגל רע, להשוות. הוא גם עוזר לנו להתמקד: הרי קשה לענות על שאלות כמו האם אני אדם ישר, עובד חרוץ, סטודנט משקיע או נהג מיומן, בלי להסתכל לצדדים. דווקא ההתבוננות באנשים הדומים לנו בגיל, במגדר, במקצוע, בעיסוק, בקטגוריה החברתית, באישיות או בניסיון, עוזרת לנו למקם את עצמנו בסדר החברתי. הבעיה מתחילה כשההשוואה הזו גורמת לנו לקנא באחרים על ההישגים שלהם, ומוחקת כל הישג שלנו, והיא עשויה להסתיים בזכות הגילויים האחרונים בעולם הרפואה.
במחקר פורץ דרך שערך פרופ' הידהיקו טקהשי מאוניברסיטת קיוטו, הוא מצא כי באונה הקדמית של המוח יש אזור ששולט ברגש הקנאה, וזהו אותו אזור שמבחין בכאב פיזי שנגרם לנו. באמצעות סריקות MRI מצא פרופ' טקהשי שהכאב ה"מנטלי" שנגרם לנו כתוצאה מהשוואה לאחרים וקנאה בהם, קשור קשר הדוק לכאב שאנו חשים כאשר אנו חווים פגיעה כלשהי.
לנבדקים במחקר נאמר שהם בדרמה חברתית, שחלק מהדמויות בה הן בעלות הישגים מרשימים ומעמד גבוה, וחלקן במעמד נמוך יותר. כל נבדק התבקש לציין איזו דמות מעוררת בו קנאה, ואז נאלץ להתעמת איתה. סריקות ה-MRI שערך טקהשי גילו שהאזורים במוח הקשורים לכאב פיזי "התעוררו". ככל שהדמות שאליה התייחסו הנבדקים היוותה מושא קנאה גדול יותר עבורם, כך בלוטות הכאב פעלו בצורה נמרצת יותר בקליפת המוח.
בשלב הבא, כאשר הנבדקים התבשרו שמושאי הקנאה שלהם חוו נפילה, מעגלי התגמול במוח נכנסו לפעולה. ככל שרמת הקנאה הייתה גבוהה יותר, כך הם קיבלו יותר מרץ וחשו מלאי חיים. מה שקרה הוא שהמזל הרע של האחרים שחרר דופמינים באזור ההנאה במוח של הנבדקים (ה-Ventral striatum). "פתגם ביפנית אומר שהצרות של אחרים הן הדבש שלך", אומר טקהשי. "אז אפשר לומר שהאזור הזה במוח משפר את הדבש".
השלב הנוכחי במחקרו של טקהשי עוסק בשמחה לאיד, הצד המכוער של הקנאה, שגם היא מגיעה מאותו אזור במוח. הנוירונים של קנאה ושל שמחה לאיד קשורים זה בזה, בדומה לקשר שבין רעב לבין סיפוקו על ידי אכילה. במילים אחרות, השמחה לאיד היא המזון של הקנאי.
במחקר נוסף, שנערך באוניברסיטת MIT ב-2011, בדקו את פעילות המוח של אנשים הן בזמן קנאה והן בזמן שמחה. אזור הכאב במוח פעל במידה הפחותה ביותר כאשר קרה משהו רע למישהו שהם מקנאים בו, וזאת בהשוואה לאדם שסולדים ממנו, שמכבדים אותו או שמרחמים עליו. בהתאמה, אזור הכאב במוח פעל במידה הרבה ביותר כאשר קרה משהו טוב לאדם שהם מקנאים בו. בחלק אחר במחקר, שערכו פרופ' סוזן פיסק וד"ר מינה סיקרה, נמצא שמספר החיוכים של אדם עולה - באופן בלתי נשלט ולא מודע - כאשר קורים דברים רעים לאדם שהוא מקנא בו. אתם מוזמנים לבדוק את זה על עצמכם.
1 הקנאה עיוורת
לא מטאפורית, פיזית
השוואה לאחרים אינה תמיד דבר רע, אומר פרופ' תומס דלונג מבית הספר למינהל עסקים בהרווארד. המנהיגים, היזמים והמנהלים הגדולים ביותר מונעים מתוך הרצון להגיע להישגים משמעותיים יותר משל המתחרים שלהם. הבעיה מתחילה ברגע שהקנאה מעוורת, וגורמת לאדם להפסיק להסתכל על עצמו, על מעשיו ועל הצלחתו האישית.
במחקר שנערך באוניברסיטת דלוור ב-2010 נמצא שבכל הנוגע לזוגיות, "קנאה עיוורת" אינו רק ביטוי, אלא מציאות של ממש. נבדקות שחשו קנאה התקשו לבצע משימה שהצליחו בה רק כמה דקות קודם לכן - הן פשוט לא הצליחו יותר לראות את מה שהתבקשו.
החוקרים בדקו 25 זוגות הטרוסקסואליים, שמערכת היחסים שלהם נמשכה בממוצע כשנה. הם הכניסו כל זוג לחדר, שחולק במרכזו על ידי קיר דק, כך שכל אחד מבני הזוג ישב מול מחשב מצד אחר של הקיר. בשלב הראשון, הגברים נדרשו לדרג את רמת האטרקטיביות של תמונות נוף בקול רם, בעוד שהנשים התבקשו למצוא נקודות מסוימות על פני תמונות נוף. שני הצדדים צלחו את המשימה בשלום, אבל אז חל שינוי: בעוד שהאישה המשיכה במשימתה, נאמר לשניהם שהגבר ידרג את האטרקטיביות של בחורות רווקות, שחלקן לומדות בקמפוס שבו נערך הניסוי.
בשלב הזה הנשים פשוט "לא ראו בעיניים" - הן הסתכלו על עצמן בהשוואה לבחורות שבן הזוג דירג, והתקשו להתמודד עם המחשבות על כך. הקנאה פשוט העבירה אותן על דעתן.
2 להסתכל למטה
ראיית העצמי באור חיובי
מחקרים רבים מראים כי אנשים בוחרים להשוות עצמם באופן אסטרטגי לאנשים פחות טובים מהם, כדי לחוש שערכם העצמי גבוה יותר. המטרה אינה להגיע להערכה מדויקת של יכולותינו ועמדותינו, אלא שאיפה להרגיש טוב יותר עם עצמנו ולראות את עצמנו באור חיובי. הידיעה שהאחר פחות טוב ממך יכולה להצביע על כך שאתה במצב טוב יחסית אליו, אבל שאתה יכול גם להגיע למצב שלו.
מתברר, שלפעמים אנחנו משווים עצמנו לאנשים פחות טובים מאיתנו, אבל יוצרים קשר דווקא עם אנשים שמצבם טוב יותר. פרופ' ג'וש סמית, מומחה לבריאות התנהגותית מאוני' פנסילבניה, מצא כי להשוואה חברתית יש השפעה על הבריאות. לדבריו, "כאשר אנחנו לא בטוחים לגבי מצבנו, אנחנו יכולים להפחית את רמת חוסר הוודאות על ידי קבלת מידע מאחרים. אנשים עם מחלות כרוניות נוטים במיוחד להשוות עצמם לחולים במחלות דומות".
סמית ריכז כ-50 מחקרים שנערכו בתחום, ומהם עלה כי חולים שמשווים את עצמם לאנשים שמצבם גרוע יותר משלהם, חשים מדוכאים פחות מאשר אלה שמשווים לחולים שמצבם טוב יותר. יחד עם זאת, הם יוצרים קשר אישי עם אנשים שלתחושתם יכולת ההתמודדות שלהם טובה יותר משל עצמם, ושאפשר ללמוד מהם כיצד לשפר את המצב.
3 לשאוף למעלה
קבלת חיזוקים מאחרים
מתי אנחנו משווים את עצמנו כלפי מעלה? כאשר אנחנו רוצים להאמין שאנחנו חלק מאליטה מסוימת. האדם המצליח אפוף הילת הצלחה, המקרינה גם על הסובבים אותו - הקשר שלנו איתו מעלה את קרננו בעיני האחרים.
גם כשאנו משווים יכולות, הדחף הוא להשוואה כלפי מעלה, עם אנשים שיכולותיהם נתפסות כטובות יותר - על מנת לשפר את היכולת האישית שלנו. "אנשים יבחרו להיות בקשר עם אחרים שלהערכתם טובים מהם, רק בתחומים הפחות חשובים ומרכזיים לזהות שלהם", טוענת הפסיכולוגית החברתית-ארגונית ד"ר שירי לביא, מהמרכז האוניברסיטאי באריאל. "אם ההשוואה החברתית נעשית בתחום שלא מאוד חשוב לי, יהיה לי קל יותר להתמודד איתה, ואפילו ליהנות מהצלחתו של האחר. אבל אם ההשוואה היא בנושא משמעותי עבורי, הדבר יפגע בתפיסת העצמי שלי, ויהיה לי קשה להישאר בקשר עם האדם הזה.
"באופן כללי, אם אני מרגישה שאפשר לשנות דברים, ההשוואה לטובים ממני תעורר בי מוטיבציה. בנוסף, אם יש תנאי מצב שיכולים להסביר את העובדה שאחרים הצליחו ואני לא, ואם תנאי המצב האלה עשויים להשתנות, גם אז יש סיכוי שאצלח את ההשוואה בשלום".
4 לדעת את מקומי
השוואה לקולגות
תיאוריית ההוגנות, שפיתח הפסיכולוג ג' אדאמס, טוענת שעובדים נוהגים להשוות בין התגמולים שהם מקבלים לבין מידת ההשקעה שלהם בעבודה. העובדים, מצא אדאמס, עסוקים בכמה סוגי השוואות: למישהו אחר באותו ארגון, למישהו בארגון אחר, ולעצמם בעבר, בתפקידים קודמים. הם בודקים איזה רכב האחר קיבל, כמה פעמים המנהל הזמין אותו לצהריים, מה גובה הבונוס או העלאת השכר שניתנו לו, ועד כמה הוא זוכה להערכה. ההשוואה הזו מורידה את המוטיבציה כמעט לכולם.
במקום שאנשים ילמדו את הביצועים שלהם ביחס לעצמם, המערכת מחייבת אותם לעשות השוואה חברתית. למעשה, הם לא מקבלים כלל משוב על איך הם ביחס לעצמם. העניין הוא שפעמים רבות קיים פער עצום בין האופן שבו הם רואים את עצמם מול אחרים, לבין האופן שבו הבוס רואה אותם. "אם ישאלו אנשים אם הם עובדים טובים, בינוניים או מצוינים, רובם יעידו על עצמם שהם מצוינים. לא כי הם משקרים לעצמם - הם באמת משקיעים, עושים את המקסימום שהם יכולים. איפה הם לא מצוינים? ביחס לאחרים", אומרת הפסיכולוגית הארגונית, ד"ר ליאת לבונטין, מהמרכז הבינתחומי הרצליה.
"ואז, פעם בשנה, כשיש הערכת עובדים, הם מקבלים 'פטיש בראש'. אומרים להם מלמעלה שהם ממש גרועים או שהם נורא בינוניים, אבל ממש לא מצוינים, כי מקסימום 15% מהעובדים יכולים להיות מצוינים.
"נוצר מצב שבו 90% מהעובדים מרגישים שהם מצוינים, ורק 15% באמת מקבלים מסר שהם כאלה ומקבלים על כך בונוסים. בגלל שהעובדים עוסקים רוב הזמן בהשוואה חברתית, הם מרגישים תחושה של חוסר הוגנות. נוצר פער בין האופן שבו הם מוערכים לבין ההרגשה שלהם. תחושת ההתקדמות הפנימית אמיתית, קיימת, רק שאין עליה קרדיט חיצוני".
העובד מנסה בדרך כלל לתקן את ה"מעוות" על ידי צמצום השקעתו בשעות העבודה או במידת המאמץ המושקע בהן. לעתים נדירות הוא יבחר לשנות את מושאי ההשוואה, על מנת להגיע לתחושה הוגנת ולפוגג את המתח.
לאופי יש פה תפקיד מכריע: שני אנשים עובדים בדיוק באותה עבודה, עושים אותן השוואות חברתיות, אחד מהם מאוד מרוצה והשני כלל לא. "ההרגשה הזו תלויה בתפיסה הסובייקטיבית שלהם, ובמאפיין האישיותי", אומרת לביא. "יש אנשים שבאופן כללי נוטים לראות את עצמם כאילו יש להם פחות. הם נוטים לראות את זה שאחרים יותר מוצלחים, וכשהם עושים את ההשוואה הם מסתכלים על מה שפחות טוב אצלם ויותר טוב אצל אחרים. ויש אנשים שאצלם זה בדיוק הפוך, שתמיד רואים את הצד החיובי. כשהבוס אומר, למשל, שהחודש תהיה תוספת שכר של 5%, יש כאלה שישמחו, ויש כאלה שיגידו 'למה רק 5%, במחלקה אחרת נתנו העלאה של 10%".
5 לא להישאר לבד
מציאת מתחרים ראויים
המחקרים מראים כי כאשר אתה לבד, הביצועים שלך טובים פחות, כי אין לך למי להשוות את עצמך. הדבר נכון עד נקודה מסוימת: בנוכחותם של שלושה אנשים נוספים הביצועים שלנו יהיו טובים יותר, אבל מול 1,000 איש זה פשוט לא יעבוד. במספרים גדולים, היתרון נעלם.
בסדרת מחקרים שערכו ד"ר אבישלום תור מאוניברסיטת חיפה וד"ר סטפן גרסיה מאוניברסיטת מישיגן, ביקשו השניים לבדוק בדיוק את הנושא הזה: האם מספר מתחרים גדול ישפיע על המוטיבציה והביצועים של המתחרה היחיד, גם כאשר מספר המתחרים אינו משפיע על הזכייה בתחרות.
מהממצאים עלה כי סטודנטים שחשבו שהם מתחרים מול 9 אנשים סיימו את המחקר בזמן ממוצע מהיר באופן מובהק (28.95 שניות בממוצע) מאלה שחשבו שהם מתחרים מול 99 אחרים (33.15 שניות בממוצע).
"לממצאים יש השלכות על כל תחומי החיים כמעט", אומר ד"ר תור. "בתחום החינוכי, למשל, הם משליכים על גודל הכיתות במערכת החינוך, מכיוון שבכיתות קטנות לתלמידים תהיה יותר מוטיבציה להתחרות, ולהגיע להישגים גבוהים יותר. בעולם העבודה, אנשי מכירות יגיעו להישגים נמוכים יותר אם הם יעבדו באולם גדול, לעומת עבודה בקבוצות קטנות".
"בעבודה, הביצועים של כל עובד צפויים לרדת אם יש רבים כמותו העסוקים במשימה דומה", מוסיפה ד"ר לבונטין. "ייתכן, למשל, כי העלאת מספר נותני השירות בחברה מסוימת מורידה את איכות השירות שנותן כל עובד".
6 לא רק להצטיין
למידה מול ביצועים
החוקר והפסיכולוג הארגוני פרופ' דון ונדוול מבית הספר למינהל עסקים SMU Cox, חקר מדוע הרצון להיתפס כאדם מצליח לא בהכרח מוביל להצלחה, שלא לומר משפיע עליה לרעה. ונדוול מבחין בין שני סוגים של הצטיינות: מתוך רצון להשתפר (אנשים מכווני למידה), ומתוך רצון להוכיח את עצמך (אנשים מכווני ביצועים). "הטיפוס מוכוון הביצועים, שבדרך כלל גם מאמין שיכולת היא תכונה מובנית ולא מתפתחת, ישתדל להקשיב רק למי שנותן לו שיפוטים חיוביים, ולהתרחק משיפוטים שליליים", אומר ונדוול.
"העניין הוא שלא תמיד הוא יכול לחסום את עצמו מהסביבה. כאשר מישהו אחר מצליח יותר ממנו במשימה או בתפקיד כלשהו, הוא יקנא בו. הוא יחוש נחות וחסר תקווה, כי הוא הרי מאמין שיכולת זה לא משהו שאפשר לפתח - או שיש לך או שאין - וזה יוביל אותו להערכה עצמית שלילית, פקפוק ברעיון שאי פעם יצליח, ומכאן לירידה בהישגים".
ונדוול חקר את הנושא בקרב סטודנטים לתואר שני, וחזר אליהם בחלוף עשר שנים מסיום הלימודים. הוא מצא כי אלה ששאפו להצטיין מול חבריהם ללימודים הרוויחו שכר נמוך יותר מהטיפוסים מכווני הלמידה, שראו במי שמצליח יותר מהם מודל השראה, ולא עסקו בהשוואות. מי שהיה עסוק כל כך בהצטיינות, מצא ונדוול, בטווח הארוך לא עשה הרבה דברים אחרים. הוא היה עסוק כל הזמן בשאלה איך הוא ביחס לאחרים, פספס דברים בדרך, ובטווח הארוך הפסיד בדיוק את הדבר שהוא רצה. לעומת זאת, אלו שמנסים לאתגר את עצמם ומפנים את המוטיבציה שלהם ללימוד ולהתעניינות אמיתית בדברים, מגיעים להישגים גבוהים יותר.
לצאת מהמלכודת
תחרות היא האתוס שמניע את עולם העסקים, ולא פחות מזה, את העולם האקדמי. כשפרופ' תומס דלונג הצטרף לבית הספר למינהל עסקים בהרווארד, הוא גילה שבמשרד לידו יושב פרופסור שפרסם 12 ספרים ונחשב למומחה בעל שם עולמי.
אותו פרופסור היה אדם נדיב ותומך, ולא הייתה סיבה שלא לחבב אותו. ולמרות זאת, בכל פעם שדלונג חלף על פניו, הוא הרגיש שהוא מפגר במרוץ. כל מיני מחשבות רצו לו בראש: איך זה שפרסמתי רק שני ספרים? זה ממש מביך. מה הוא עושה עכשיו? בוודאי נפגש עם ג'ק וולש, בזמן שאני תקוע פה עם מאמר. "רציתי לא לחבב אותו", אומר דלונג, "אבל בעצם לא חיבבתי את עצמי, על כל מה שלא השגתי".
אמנם היה עוד מסדרון שהוביל למשרד של דלונג, אלא שאז היה נאלץ לחלוף על פני משרדו של פרופ' רוברט מרטון - שהצטרף שנתיים קודם לכן להרווארד, ותוך שנה זכה בפרס נובל בכלכלה, כשהוא בן 46 בלבד. גם הוא היה אדם נחמד, ולכאורה לא הייתה שום סיבה לא לחבב אותו. אבל הקנאה, הקנאה.
בעשור האחרון דלונג הקדיש את עבודתו האקדמית למלכודת הזו, וניסח שלושה מדדים שעוזרים לצאת ממנה:
התקדמות לפסגה. קבעו לעצמכם יעד אידיאלי, ודרגו את עצמכם ביחס אליו. המטרה היא לאסוף כמה שיותר התנסויות שיאפשרו לכם באופן מעשי להגיע ליעד.
אינדקס שביעות רצון. בדקו עד כמה העבודה בעלת משמעות וממלאת אתכם, באמצעות סקלה מספרית של שביעות רצון, המורכבת משני פרמטרים: הנאה והתקדמות ליעד. עליכם לעמוד בשניהם במקביל.
התמקדות. העריכו את הידע והמיומנות שיש לכם, ונסו להפוך למומחים בתחום אחד. אמנם זה מדד קצת אמורפי, אבל הוא יישומי מאוד וימנע השוואות לאחרים.
מי צריך חברים
המחקרים העדכניים מוכיחים: ככל שיש לכם יותר חברי פייסבוק, הסיכוי שלכם להיות מתוסכלים גבוה יותר
כמה חברים יש לכם בפייסבוק? 100? 200? או שאתם מאנשי ה-3,000 וה-5,000? ומה החברים שלכם עושים עכשיו? יושבים מול המחשב, או מעדכנים פרטים על חייהם המלאים והעשירים באמצעות הסמארטפון?
שלושה מחקרים שנערכו לאחרונה מראים כי השוואה חברתית מורידה את מצב הרוח. אמנם הוספת חבר חדש לדף הפייסבוק שלך היא דבר משמח, בדרך כלל, אך ככל שיש לך יותר חברים פעילים יוצא שאתה משווה את עצמך ליותר אנשים - וכאן מתחיל התסכול.
דף העדכונים הוא הרבה פעמים כמו מצעד של בשורות טובות ודיווחים על השתתפות בפעילויות חברתיות. יושב אדם בביתו ומשווה את הבילויים וההישגים שלו לאלה של חבריו. פעמים רבות הוא יחוש פחות מוצלח או שמח לעומתם - גם אם אין הדבר נכון, והם בסך הכול מאדירים את עצמם. הוא יתרכז בחולשות שלו ובצדדים השליליים ("איזה חיים משעממים יש לי"), במקום בהתקדמות.
החוקרת מודרה מוקש, מבית הספר למינהל עסקים Instituto de Empresa שבמדריד, ביקשה מאנשים לדרג את מצבם בחיים, ואת מידת שביעות רצונם מהמצב. ככל שאנשים היו יותר פעילים בפייסבוק והיו להם יותר חברים (מעל 354 - זו הייתה נקודת האמצע), כך הם היו פחות מרוצים. מוקש מסבירה זאת בנטייה של אנשים לשואו-אוף, כך שמי שיושב בבית ועוקב אחריהם, אפילו אם הוא מבין שמדובר בשחצנות, הופך מדוכא מהחיים שלו עצמו.
במחקר שערך ד"ר הוי-צו גרייס צ'ו מאוניברסיטת יוטה, נבדק כיצד אנשים תופסים את חייהם של אחרים בעקבות גלישה בפייסבוק. במחקר השתתפו 425 נבדקים שנוהגים לגלוש באופן קבוע בפייסבוק. גרייס צ'ו מצא שככל שלנבדקים היו יותר חברים וירטואליים והם בילו יותר זמן ברשתות החברתיות, הם הרגישו שהחיים אינם הוגנים ושלאחרים יש חיים טובים ומאושרים יותר. יותר מכך, ככל שברשימת החברים הווירטואליים שלהם נכללו אנשים שהם לא מכירים באופן אישי, כך הם היו מתוסכלים יותר.
מחקר דומה, שנעשה בקרב תלמידי תיכון אמריקנים, הראה שריבוי חברים בפייסבוק גרם, בעיקר לבנים, סימפטומים של דיכאון. אחת מהחוקרות, מאי לי נוגיין מאוניברסיטת יוסטון, מסבירה שלגברים יש נטייה גבוהה יותר להשוות את עצמם לאחרים, לעומת נשים שנוטות יותר לשתף - במיוחד בפייסבוק.