שופוני דוט קוםאין כמו סטארט-אפיסטים מצליחים כדי לעורר את כל בלוטות הקנאה שבתוכי. חבר'ה שבאמצע שנות ה-20 לחייהם מצליחים להגיע לסכומים מטורפים שאנחנו לא נראה גם אחרי עשרות שנים של עבודה קשה, אפילו בקריירה מוצלחת. מעורר קנאה מכולם הוא הפייסבוק.
אני לא מתכוון רק לעובדה שאני נורא מקנא בצוקרברג על המיליארדים שצבר בגיל שאני עוד לא הייתי בכלל סגור על מי אני. אני מתכוון לכך שפייסבוק הוא "מכשיר מעורר קנאה" - פשוטו כמשמעו.
הטענה הרווחת היא שהגדולה של פייסבוק בכך שביטל את נושא האנונימיות ברשת. האגדה מספרת שלפני פייסבוק היינו אנונימיים. בימים עברו, נהגנו להסתתר מאחורי זהויות בדיות כמו" תל-אביבי 69" או "היפה והעצובה", אבל הילדים מהרווארד שינו את הכול. הם גאלו אותנו מתפיסת האנונימיות וגרמו לנו להזדהות מתחת לכל עץ רענן. והנה אנחנו במלוא תפארתנו, עם שמות אמיתיים ותמונות של הילדים, הכלבים ובגדי הים. אבל אחרי שחשפנו את הכול, האם זו באמת זהותנו האמיתית?
פייסבוק לא ביטל את האנונימיות, הוא פשוט המציא אותה מחדש
זה נכון - אנחנו אכן מציגים את הפרצוף שלנו בפייסבוק - אבל הוא לא ממש שלנו. בעולם של פייסבוק אנשים מספרים לך על עצמם ועל עולמם. כולם נראים טוב, כולם פעילים, כולם מבלים. הנה הצלחת עם המנה שאני אוהב בקנטינה בתקריב אמנותי עם אפקטים, הנה הילדים רצים על החוף באיביזה, הנה אשתי שמפנקת אותי במסאז' חושני ליום ההולדת.
הנה אני צומח ומחפש שמונה עובדים חדשים לעסק, הנה ההרצאה שנתתי בטד והנה הפרס שקיבלתי. בפוסטים שלנו בפייסבוק, כולנו תרבותיים, כולנו מצליחנים, כולנו מעניינים. באינסטגרם אני יפה יותר, בטוויטר אני מבריק וספונטני, בלינקד-אין אני מקצוען ומצליחן וכך הלאה. פשוט מעורר קנאה. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה חברים, ולכולם כל כך טוב כל הזמן? איך זה יכול להיות? לאף אחד לא רע?
כשאנחנו בפייס, אנחנו בזהות הכי בדויה בעולם. אנחנו לא מפסידים מכרזים, לא מפוטרים, לא מפטרים עובדים, לא אוכלים במסעדה מזובלת, לא חווים השפלות ופדיחות שונות ומשונות. כל האירועים הללו מצונזרים. הם אינם נדבקים לפיקציה החברתית הדיגיטלית שיצרנו. כולנו היחצנים של עצמנו, עובדים ללא הרף במשחק אבוד מראש ומכור לחלוטין, שתפקידו לעורר את קנאת הזולת לפני שאלו יעוררו את קנאתנו שלנו. פייסבוק הוא כמו מיליארד פרסומות קטנות ושקריות לאיך חיים של אנשים אחרים יכולים להיראות בניגוד לחיים שלי. וזה מעורר קנאה גדולה.
מה, אני היחיד בעולם שעובר תקופות רעות? אולי אני דפוק?
אם מישהו יקלוט את זה שאני בתקופה רעה, זה אומר שמשהו בי לא בסדר? מה יהיה אם העולם יבחין שאני לא כזה מושלם? ובכל פעם שנופלת המרה השחורה - זה הזמן להעלות עוד פוסט מגניב ואופטימי אל הפייסבוק - לחזק את הזהות הבדויה המושלמת והמתוחכמת שבניתי לעצמי.
אנחנו מקנאים כי אנחנו משקרים, אנחנו משקרים כי אנחנו מקנאים. קנאה נוצרת כשיש פער גדול מדי בין הצלחה של אחרים סביבנו לבין המקום שלנו בחיים. העניין הוא שכדי לסגור את הפער אנחנו נוהגים לשקר ולהדגיש את הצדדים היפים והמוצלחים שלנו. האחרים מגיבים בהתאם, ומרימים את סטנדרט המוצלחות, וחוזר חלילה. כדי לשבור את המעגל צריך לעשות משהו מאוד פשוט. לומר את האמת. להחזיר אותה אל הפרופיל שלנו.
יש לי רעיון חדש שאולי לא יעשה אותי עשיר, אבל לפחות יגאל אותי מייסורי הקנאה תוך כדי שיטוטי בפייסבוק
הרעיון החדש שלי לסטארט-אפ אולי לא יעשה אותי עשיר, אבל הוא לפחות יגאל אותי מייסורי הקנאה בפרצופים המושלמים בפייס. אני הולך להקים רשת חברתית שתיקרא real face. היא תיתן מקום לזהויות האמיתיות שלנו, עם החרא, עם הכאב, עם הכישלונות, עם הכול. זה יהיה המקום להעלות פוסטים כמו: "עוד מריבה איומה עם האישה, הנה תמונה שלי ישן בסלון". או "הילדה הקיאה כל הלילה על הסדין החדש שהחלפנו היום", "אני יושב במסעדה החדשה של השף הנודע וממש עצוב לי ולא טעים", או "נמאס לי לעשות לייקים למבצע המטופש של החברה שאני עובד בה, אבל אני מפחד שיפטרו אותי".
הרשת החברתית החדשה תקבל לתוכה רק את המבטיחים לדווח סטטוסים אמיתיים, ולשים את הזהות האמיתית שלהם על המסך. כך נקבץ מיליוני אנשים שסוף סוף יקבלו רשות להיות הם עצמם.
האתר הזה ישים קץ לבעיית הקנאה בעולם, כי כל אחד יוכל לגלות שהמצב שלו ממש לא כזה נורא בהשוואה לאחרים. איזה כיף לגלות שאתה לא היחיד שעבר חרא של יום. וכשהאתר יצליח, אני אמכור אותו ב-150 מיליון דולר, אשב על המרפסת בדירתי הניו יורקית המשקיפה לפארק, אעלה פוסטים מוצלחים לרשת, ואגרום לכולכם לקנא עד מוות.
