מה קורה? איך הולך? מה המצב? אלה השאלות השכיחות ביותר שאני שומע. התשובות בנליות באותה המידה: סבבה, אחלה ודומיהן. המתחכמים נעים מ"מסתדרים" הישן והטוב, לאלה שעונים "גן עדן" כמו אביגדור ליברמן, גם כשהמצב מזכיר גיהינום. אלה שעושים הפרדה בין האני הפרטי הניהיליסטי ללאומיות המתפרצת, אומרים "אישית בסדר".
כלומר, בניגוד למצב הלאומי המחורבן לי טוב. זה אולי מסביר את העובדה שבמדד האושר ישראלים מדורגים גבוה, בלי הלימה לביקורת שיש להם על המצב ובלי קשר למצב החרדה הבסיסי ממה שיקרה באזור. האמת שהיא שהמצב שלנו טוב. טוב יחסית.
מייחסים לאלברט איינשטיין את תורת היחסות. בלי לפגוע בגאון, היחסות הייתה כאן תמיד. היינו זקוקים לאלברט שיהפוך אותה לתורה. הכול יחסי מהרגע הראשון. אנחנו מסתכלים כל הזמן לאחור, מעבר לכתף. איך אני ביחס להורים שלי, לאשתי, לחברים שלי, לעמיתיי לעבודה. מי חרוץ יותר, מי מקושר יותר, מי מצליח יותר, למי יש יותר כסף, מי קר רוח יותר, מי חם, מי מאושר יותר.
וגם ביחס לאחרים. נניח, למרק צוקרברג. איך? איך הוא חשב על הפייסבוק הזה לפניי? מה, אם לא הייתי עסוק כל כך במאבקי הכוח הטיפשיים בין ישראל לפלסטינים, בין הפוליטיקאים האלה שאני מסקר בעניין כה רב, לא הייתי יכול להתרכז קצת, לאמץ את הקלבסה ולחשוב על זה בעצמי?
היחסיות הזו גם משתנה מהר, יחסית. לפני כמה שבועות החלו משחקי היורו. אני, בלשון המעטה, לא אוהד שרוף, ואוהבי כדורגל יגידו שאין דבר כזה אוהד יחסי. אין קבוצת כדורגל שאני אוהד באדיקות, וגם בתור ילד לא הייתה לי. אולי בגלל שהעדפתי ספרים, גם כי הם לא הצריכו שאיפות ונטולין תכופות כמו כדורגל, וגם כי הייתי שחקן גרוע.
בלשונו של יאיא כהן אהרונוב, זמר, יוצר ונגן הבס של הדג נחש, אני יותר "קאובוי של שושנים" מאשר הגבר-גבר המצוי. למשל, כששאלו אותי מי אני רוצה שינצח, עניתי עד לאחרונה משהו כמו: "לא אכפת לי, העיקר שיהיו גולים". הפסקתי עם השטות הזאת אחרי עיקומי פנים, וחשש כבד לתדמיתי ולגבריותי. המשכתי להימנע מהתשובה, כי הבנתי שהיא מעליבה את השואל.
בעיר כורים אוקראינית
כשהחלו משחקי היורו עקבתי קצת, חפיף. חלק ראיתי, חלק רק קצת, בחלק אפילו נרדמתי תוך כדי, אבל אל תספרו. זה נכון שבשנים האחרונות התחלתי לאהוב את ליגת האלופות, וקצת את בארסה, אבל לא באדיקות. ואז פתאום, בהזדמנות יוצאת דופן, ובלחץ של שני האחים של אשתי, מצאתי את עצמי במטוס לאוקראינה כדי לצפות במשחק של הולנד נגד גרמניה. זה כלל טיסה לקייב, נסיעה של שש שעות לחרקוב, ושינה בדירה מתפוררת, קומה חמישית בלי מעלית, כי כל המלונות היו יקרים להחריד.
המשחק היה פצצה. האווירה מחשמלת. זרם אוהדים כתום שטף את הרחובות. שלל צבעים, פאות וגרביונים הציף את העיר המתועשת והאפורה הזאת. הולנד היו עגלות יחסית, גרמניה הייתה טובה יותר, ולמורת רוחי זה נגמר 2:1 לגרמנים. אבל החוויה הייתה מדהימה. בלתי נשכחת. וזה לא הכול. כי כמו שאומרים בספורט "עם האימונים בא הגובה", וחוץ מהוודקה המשובחת, הבירה והאווירה, החלטנו לנסות לראות עוד משחק.
הפעם זה כלל נסיעה של ארבע שעות לדוניצק, עיר כורים לשעבר, שלמדתי שיש לה קבוצה לא רעה, מראה אירופי ואצטדיון כדורגל מרשים. הגענו, הסתובבנו, מצאנו כרטיסים לא יקרים מאוד, במקומות טובים יחסית. אז זהו, שפה יש עוד פיתול של היחסית. כי האצטדיון היה מוצף אוהדים אוקראינים, צהוב כחול, רובם שתו כמו שצריך, היה סדר יחסית, והייתה תחושה שבמצב הזה אין מצב שאוקראינה לא תוקעת לפחות אחד. אבל - כמו שנאמר ב"עספור" - האדם מתכנן תוכניות ואלוהים עושה צחוקיות.
ארבע דקות למשחק, האווירה מחשמלת, ופתאום, ארובות השמים נפתחו. על אמת. סדרת ברקים הבהיקה וקרעה בחוטי זהב את השמים הכהים, רעמים אדירים הרעידו את מפלצת הבטון, עננים שנראו כמו רוחות הרפאים בהארי פוטר ריחפו מעל, והשופט בהחלטה יוצאת דופן, אבל בלתי נמנעת, עצר את המשחק. כל מי שישב במקומות היותר טובים, למטה, נרטב לחלוטין, ונאלץ לברוח פנימה. המקומות שלנו, לעומת זאת, נותרו יבשים ונעימים. נהנינו מהתקררות האוויר ומהמחזה הנדיר. כי הכול יחסי.
האוהדים נרגעו, והנבחרת שלהם, שעלתה אחרי שעה, שיחקה גרוע יחסית וחטפה שני גולים יפים יחסית מצרפת, ששיחקה יחסית יותר טוב. ואני, אני מצופה מזדמן בכדורגל הפכתי לתייר כדורגל, יחסית כמובן.
בדרך חזרה יצא לי לשבת ליד עיתונאי ספורט ותיק ואיש השקעות. גיליתי שבהשוואה למה שחשבתי לפני הנסיעה על ה"משוגעים" האלה שנוסעים לראות משחקים באירופה, הדעה שלי הפכה להיות הרבה יותר מבינה, מזדהה ומרוככת. כי הכול יחסי.