לא קל להיות חלק מתעשיית המדיה בימים אלה. מו"לים ויוצרים כאחד מיטלטלים בספינת התוכן בין גלי העבר המפואר והקורס ובין מערבולות אי-הוודאות של העתיד.
בשנים האחרונות אנחנו עדים לשינוי דרמטי. "כוחו של הסיפור" הולך ועובר בהדרגה מהמו"לים והמדיה הממוסדת והאנושית לפלטפורמות ענק טכנולוגיות מבוססות אלגוריתמים - גוגל, טוויטר ופייסבוק - אשר טורבינות התוכן שלהן מונעות על-ידי מיליוני גולשים בכל דקה נתונה.
זהו מערב פרוע של תוכן, שבו מו"לים ותיקים כ"ניו-יורק טיימס" ו"הגרדיאן" מוצאים את עצמם במלחמה יומיומית ואבודה מראש על תשומת-לב הקוראים, מול זיליוני התכנים שמיוצרים בכמויות בטוויטר, בפייסבוק ובבלוגים, ומול מערכות ההפצה הוויראליות המבוססות גולשים, שיורות מטחי מידע וטקסט בקצב אש.
יוזף שומפטר, התיאורטיקן והכלכלן האוסטרי, שהגה את המונח "ההרס היצירתי הקפיטליסטי", טען כי הקפיטליזם יתמוטט דווקא בגלל הצלחתו. לטענתו, היזם הקפיטליסטי מחולל "הרס יצירתי" בהחריבו בהתמדה את הדרכים המוכרות והמסורתיות שבהן נעשו דברים. רעיונות, טכנולוגיות, מיומנויות וציוד קיימים, הופכים בהתמדה למיושנים בגלל היוזמה הקפיטליסטית. פעולה של החרבה ויצירה מתמדת זו של הקפיטליזם, סבר שומפטר, מניעה את הקדמה ומביאה לשיפור ברמת החיים.
כפי הנראה, אנחנו עומדים היום בלב ההרס היצירתי של ענף המדיה והעיתונות.
העיתונות המודפסת מחשבת את קצה לאחור, שניים מתוך 3 זכייני הטלוויזיה המסחרית נראים כעומדים על סף קריסה, והמדיה הדיגיטלית, המבוססת מראש על שולי רווח צנועים יותר, נאבקת נגד השחיקה הגדלה והולכת של כלי הפרסום הדיגיטלי.
לצד העיתונות הממוסדת הנאבקת על חייה, קמה מדיה אלטרנטיבית, זירה שוקקת ורעננה של בלוגרים וכותבים עצמאים, שאינם מחויבים לאיש מלבד לעצמם, שלהם יתרון אחד גדול - עיסוקם אינו פרנסתם. חלקם עיתונאים מקצועיים שפותחים לעצמם עוד ערוץ של יחסים עם הקהל, חלקם אוטוריטות בתחומם וחלקם בלוגרים עצמאים חובבי כתיבה. כוחם של כותבים אלה רק מתחזק. חלקם אף עושים שימוש ברשתות החברתיות להפצת תכניהם, יוצרים קשר בלתי אמצעי עם הקוראים ומבססים לעצמם אט-אט קהל נאמן.
במציאות הדיגיטלית החדשה כל אחד יכול להיות "עורך" ולהקים לעצמו עיתון מותאם אישית של אוטוריטות, בלי ליחס חשיבות לפלטפורמה שבה הוא כותב. מו"לים, כותבים ויוצרים, חשים כי הם עומדים היום בנקודה קריטית באבולוציה של המדיה, שמעוררת בעיקר הרבה מאוד שאלות: האם בעתיד ה"מותג הפרטי" של הכותב ילך וייעשה שווה יותר מזה של המו"ל או הפלטפורמה שבה הוא יוצר? האם הרשת נותנת הזדמנות חדשה ליוצרי התוכן, או שמא היא מוחקת אותם? האם יש לזה בכלל היתכנות עסקית?
בעידן הסטארט-אפים איש לא מחכה למודל עסקי כדי לפתח מוצרים חדשים, ובכל יום קמים פורמטים חדשים מותאמים מערכתית וטכנולוגית לעידן הניו-מדיה.
מוצרי המדיה של הדור החדש מבוססים ברובם על התפיסה של 'Curation vs Creation', א צרות במקום יצירה. איסוף תכנים, מיון והגשה בממשקי קריאה נוחים. "המדיום הוא המסר" של מרשל מקלוהן מקבל היום משמעות חדשה.
בין מוצרים אלה ניתן למצוא פורמטים משולבים, הכוללים תוכן מערכתי ותוכן גולשים. אתר האפינגטון פוסט בארה"ב, וסלונה שקם בהשראתו בארץ, נבנו כשילוב בין תוכן מערכתי ערוך בקפידה ובין פלטפורמות בלוגים חופשיות וחינמיות, שתוכניהן משתלבים בתוכן המערכתי על בסיס יומי.
כמו כן אפשר למצוא פורמטים מבוססי אגרגציה. אלה פורמטים חדשים, מבוססי טכנולוגיה, שמציעים אוסף תכנים ומעבירים את שרביט העריכה באופן מוחלט לידי הגולש. כמו פליפבורד הפופולארי.
הפורמט מבוסס הטכנולוגיה צמח מתוך ההבנה שהדרך שבה מספרים סיפור במדיה הדיגיטלית שונה בתכלית ומצריכה כלים וטכנולוגיות המותאמים לעידן החדש של צריכת המדיה.
מי ייתן את הטון? מי יהיו האוטוריטות החדשות? כותבים עצמאים בעלי השפעה? פלטפורמות רבות עוצמה? טכנולוגיות וממשקים חדשניים? או בעלי הון שישלטו במדיה? איש אינו יודע. וחוף המבטחים של כל העוסקים במלאכה עדיין אינו נראה באופק.
לא קל להיות חלק מהתעשייה בימים אלה, אבל זוהי ללא ספק אחת התקופות המאתגרות והמרתקות שידענו.
אימי עירון היא מנכ"לית מגזין האינטרנט "סלונה, המאמר פורסם בספר "מדד המותגים" של גלובס