מעצם מהותם, מיזמי תיירות מהווים סכנה לסביבה. מה יותר טבעי משאיפה של יזם תיירות למקם את עסקיו בנוף הכי אטרקטיבי שאפשר? מדרך הטבע הוא שירצה שמחלון הסוויטה שלו יוכל התייר לראות את הים, אם לא ממש להשליך חכה מהמרפסת ולחילופין להתרשם מנוף קדומים עוצר נשימה.
המדיניות התכנונית הרשמית בישראל מודעת למתח הזה ודואגת לאזן בין האינטרסים, באמצעות מגבלות פיתוח באזורים בעלי חשיבות סביבתית. דוגמאות מוכרות הן תמ"א 35 (תוכנית המתאר הארצית המשולבת לבנייה, לפיתוח ולשימור) וחוק שמירת הסביבה החופית ("חוק החופים").
אלא שליזמים העוסקים בקידום תוכניות במוסדות התכנון יש שפע דרכים לעקוף את המגבלות, הנפוצה בהן היא שימוש בתוכניות ישנות שקיבלו תוקף, "לפני חוק החופים הישן - כשעוד היה אפשר לבנות כמאה מטרים מקו החוף" (פלמחים), או "לפני כניסת תמ"א 35 לתוקף" (עמק ססגון - תמנע).
הכלי היחיד לבחינה של השפעת מיזם על הסביבה הטבע והנוף של כולנו, הוא תסקיר השפעה על הסביבה, הנערך לפי קריטריונים שנקבעו בחוק.
"גרין-ווש" מובנה
מוזר ככל שישמע הדבר, בישראל היזם הוא האחראי על הכנת תסקיר הסביבה והוא זה ששוכר בעל מקצוע ומשלם לו מכספו שיחווה דעה על הפרויקט ועל השפעתו הסביבתית. בכך טמון ניגוד עניינים ברור, שכן קשה להאמין שהחברה הסוקרת תקבל את שכרה מיזם רק כדי לקבוע שהמיזם שלו פסול מיסודו. מהלך כזה פירוש כריתת הענף שעליו היא יושבת.
כך קורה שחברות המתמחות בהכנת תסקירי סביבה משכללות את יכולתן באישור התוכנית בוועדות התכנון תוך שימוש בשינויים קוסמטיים וגימיקים המדגישים את התחשבותו הגדולה של היזם בסביבה. בדרך זו החתול שומר על השמנת של כולנו - ותמורת מועדון לחרדון, נדנדה לקרפדה או מעבר תחתי לעכביש יתירו למשל, לסלול כביש, לבנות מלון בלב המדבר או להפוך חוף משמורת טבע לאזור קיט מפותח.
בפסה"ד בעתירת ארגון אדם טבע ודין נגד פרויקט המלונאות של קבוצת איגרא בעמק ססגון, זיהה השופט ניל הנדל את ניגוד העניינים הזה במלוא חריפותו. על שולחנו היה מונח התסקיר הסביבתי שהגיש היזם לפרויקט באחד המקומות הרגישים והחשובים במדבר הישראלי - בקעת תמנע. המסמך היה מעליב בהיקפו, לא כלל בחינת חלופות ולא התייחסות לגיאולוגיה הייחודית או למשמעות האקולוגית של גידור 300 דונם בגדר חשמלית שביקש היזם. אחד החתומים על התסקיר היה אדריכל התוכנית עצמו, רון רוזן.
לצד תסקיר רזה זה (30 עמודים), עמדו על שולחנו של השופט כמעט מאה עמודי חוות דעת שהוגשו מטעם העותרים, ובהם תצהירים של מומחים סביבתיים שונים. לא מן הנמנע שהפער הזה בין התסקירים הוא שהניע את בית המשפט להורות לוועדה המחוזית דרום לשכור שירותים של "גורם אובייקטיבי" (לשון פסק הדין) שיערוך תסקיר השפעה על הסביבה.
תסקיר כזה אמנם הוגש ובו עשר חלופות למיזם במרחב בקעת תמנע, שעמק ססגון דורג תשיעי מתוכן בסולם הכדאיות. התסקיר הוגש לוועדה המחוזית דרום - אך זו לא התייחסה אליו ממש, להוציא בקשה מהיזם "לפרוש את המבנים". תוצאת התעלמות זו היא עתירה נוספת לעליון, ועם השלמת התוכנית החדשה בכוונתם של הארגונים המתנגדים לערער למועצה הארצית.
כך כל הצדדים נפגעים. תהליך פיתוח של מיזם שמצדו האחד ניצבת משקולת קואליציית ארגוני הסביבה ומצדו השני יזם בעל הון וגורמים מקומיים שחפצים ביקרו של היזם ואולי גם בפיתוח האזור, ימשיך להתנדנד שנים רבות, לגבות משאבים ממערכת המשפט וממערכות התכנון הציבוריות, ולהעיק גם על היזם ועל כדאיות הפרויקט עבורו.
לו היו תסקירי סביבה מלאכתן של ועדות שמחויבותן לציבור ולא ליזם - כולם היו מרוויחים: הסביבה, הציבור והיזמים.
ערן שפירא הוא ממובילי המאבק נגד תכניות הפיתוח בעמק ססגון והיה עד לא מזמן חבר קיבוץ אליפז שבאזור