החלום של חאסן דבסאן, בן 30 מרהט, הוא לבנות למשפחתו בית. עד אז הוא מצטופף בדירה קטנה עם אשתו, עם אמו ועם ארבעת ילדיו. את כל מרצו הוא משקיע עכשיו בקורס לאנשי תחזוקה במכללה הטכנולוגית באר שבע. את השרטוטים שהוא נדרש להכין כשיעורי בית הוא עושה על שולחן פלסטיק עקום, המשמש גם כשולחן האוכל של המשפחה. בסיום הקורס, הוא מקווה, יוכל להשתלב כאיש תחזוקה באחד המפעלים של חברת כימיקלים לישראל.
יחד איתו משתתפים עוד כ-17 בדואים בקורס. הם לומדים מתמטיקה, אנגלית, פיזיקה וחשמל, ומתנסים בעבודת מכונאות. העבודה בכיל היא מבחינתם חלום: מקום עבודה מסודר, פנסיה, ימי כיף - לא כמו העבודות שנפוצות במגזר. הם שומעים את הסיפורים מקרובי המשפחה שהצליחו למצוא עבודה במפעלים, אלה שנחשבים בקרב העדה למי שתפסו את אלוהים בזנב, ורוצים גם.
הקורס הוא יוזמה של כיל ושל התאחדות התעשיינים, בשיתופו של מרכז ריאן, האמון על השמה תעסוקתית לבדואים בנגב, ושל המכללה הטכנולוגית בבאר שבע; וכל הסיפור הזה נולד הקשר של כיל עם החיילים הבדואים של גדוד הסיור המדברי בצה"ל, שהחברה מאמצת במסגרת פרויקט אמץ לוחם של האגודה למען החייל.
בהקשר הזה חשוב לציין שני דברים: ראשית, שאף על פי שמדובר ברובם המכריע של הלומדים בקורס, ישנם גם סטודנטים שלא שירתו בצבא. ושנית, כיל לא עושה את זה רק ממניעים פילנתרופיים. "יש פשוט מחסור גדול בעובדים מקצועיים בגלל היעדר חינוך והכשרות בתחומים של תחזוקה", מסביר אורי לבל, מנהל מחלקת משאבי אנוש בחברה. "הצורך הזה משתלב עם הרצון שלנו לתרום לגדוד, ויש לנו אינטרס שבוגרי הקורס ישתלבו אצלנו".
הדיל הזה נשמע הוגן למדי, בטח כשמביאים בחשבון את מה שמקריבים צעירים מהמגזר שמתגייסים לצה"ל. עכשיו, כשברקע צף מחדש הדיון הטעון בנוגע לגיוס ערביי ישראל, כדאי להזכיר מה זה בעצם אומר.
נתחיל בעובדה שבחלק ניכר מהעיירות והכפרים הבדואים התנועה האסלאמית התחזקה מאוד בשנים האחרונות. המשמעות היא שביותר בתי אב בעדה נשמעים קולות המתנגדים לגיוס לצה"ל; עד כדי כך, מספר לנו אחד הסטודנטים, ש"ישנם חיילים שמגיעים הביתה על 'אזרחי' כדי להסתיר את עובדת היותם חיילים". במקרים מסוימים, מספר סטודנט אחר, התנועה אף פועלת לשלילת סיוע רווחה שנותנות עמותות למשפחות של חיילים.
דבסאן עצמו מתנגד בחריפות לתנועה האסלאמית. "הם נגד גיוס, מדברים נגד המדינה, על כך שהיא רצחנית. מנהלים של בתי ספר ברהט מפחדים לתת למורים-חיילים להיכנס, כי אחר כך ועד ההורים כועס עליהם, אומר להם, 'מה אתם עושים. אתם רוצים להכניס לילדים שלנו לראש לעשות צבא?'. התנועה האסלאמית אומרת לאלה שרוצים להתגייס שהם הורגים את האחים שלהם; אבל אני שואל אותך, זה ששולח לנו את הטיל דופק לנו חשבון? הרי אם הייתה סטייה קטנה זה היה פוגע בצריף של משפחה בדואית של 14 נפשות. אני אומר לך שאם היה נופל בשבי במקום גלעד שליט חייל בדואי, הוא לא היה חי. הם היו רואים בו בוגד והורגים אותו ישר".
דבסאן מאוכזב גם מהפוליטיקאים של העדה. הוא מספר שנפגש עם חבר הכנסת טאלב א-סנע, גם הוא בדואי מהדרום, "שכל מה שהוא עושה זה לדבר עבור הפלסטינים. אמרתי לו, לפלסטינים יש את הנייה, את אבו-מאזן, לנו אין אף אחד שיגן עלינו. דבר על הבדואים שנתנו לך להגיע למעמד שלך. תעשה עבורם משהו. יש הרבה בדואים שאין להם מה לאכול, שאין להם עבודה".
למרות הלחצים המוטיבציה להתגייס בקרב צעירי העדה עדיין יחסית גבוהה: גדוד הסיור המדברי מונה מספר רב של חיילים (שמסיבות מובנות אי-אפשר לחשוף אותו), מרביתם בדואים. "הם מתגייסים לא תמיד מאהבת ישראל", מסביר גורם צבאי, "הם מחפשים הרבה פעמים דרך מילוט מהמצוקה שקיימת במשפחות (למעלה ממחצית המשפחות הבדואיות הן מתחת לקו העוני), והצבא מאפשר להם את זה. לפעמים זו פשוט התרסה".
אבל הסיפור לא נגמר כאן: מי שקיווה שהשירות הצבאי יסייע לו לאחר מכן להשיג עבודה מגלה לאכזבתו שטעה. השירות הצבאי נותן אמנם נקודת יתרון, אך בפועל, בהיעדר השכלה מתאימה, הוא לא יצליח להשתלב בשוק העבודה. האבטלה בחברה הבדואית גבוהה - על-פי נתוני מרכז ריאן, 34% מהגברים בלתי מועסקים ורק 26.3% מהגברים הם בעלי תעודת בגרות.
רבים מהמשוחררים מתוסכלים מהסיטואציה הזאת. "בשביל מה לשרוף שלוש שנים אם ממילא אחר כך זה לא עוזר למצוא עבודה?" שואל אחד מהם.
המציאות הזו מחלחלת באופן שלילי, ממש כפי שסיפור חיובי על משוחרר בדואי שהצליח עושה נפשות לצבא. פה נכנסת היוזמה החדשה של התאחדות התעשיינים ושל כיל.
"גם לאבטחה לא קיבלו אותי"
פארס אלעול, 34, אב לשלושה, השתחרר מגדוד הסיור הבדואי לפני כמה שנים לאחר שירות קבע כרס"ר. הוא משתייך לשבט אבו-קרינאת, החי ביישוב בלתי מוכר ליד דימונה, ומתגורר בצריף; "אוהלים היו פעם, היום כבר אין", הוא אומר. חבריו לקורס מספרים שמדובר במשפחה שכולה: בן דודו של אלעול נהרג במבצע עופרת יצוקה.
אלעול מרגיש שהחברה הישראלית יורקת לו בפרצוף. "אפילו בתור מאבטח לא קיבלו אותי", הוא מספר. לאחר מאמצים ארוכים הוא מצא עבודה כנהג הובלות אך את עיקר תקוותו ביחס לפרנסתו הוא תולה בקורס.
ההתחייבות של כיל ושל התאחדות התעשיינים היא להשמה של מחצית מבוגרי הקורס, אבל לבל מודה: "אם ייקלטו אצלנו שניים-שלושה, זה יהיה טוב". באופן טבעי, יש להניח שתהיה עדיפות מסוימת לבוגרי הגדוד, בכפוף להתאמתם כמובן.
- ולמה בעצם רק שישה מבוגרי הגדוד נמצאים בקורס, ולא יותר? אפשר היה להניח שתהיה נהירה.
"זה שילוב של כמה דברים. ראשית, זה קורס ראשון, וביקשנו מהגדוד שישווק אותו, אך כנראה לא היה שיווק מספיק, וחלק לא שמעו עליו. באופן טבעי, אלה שהשתחררו לפני שנים פחות נמצאים בקשר עם הגדוד. שנית, הקריטריון להתקבל הוא 11 שנות לימוד, ולא כולם עומדים בזה. שלישית, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו ללמוד במשך שנה, על חשבון פרנסה. רובם שם בעלי משפחות, וזה קשה. היו עוד שניים מבוגרי הגדוד, שפרשו בגלל זה".
דבסאן מרהט, המשמש נציג הקבוצה בקורס, רוצה לקוות שהדברים יסתדרו ושרוב התלמידים באמת יקבלו עבודה בכיל, אבל הוא גם סקפטי: "עד שאני לא אקבל את התלוש הראשון, אני לא אאמין".
הוא למוד אכזבות. לא פעם ולא פעמיים נתנו עבודה למישהו אחר על חשבונו, למרות הפטריוטיות שלו: "אני הבן אדם הראשון שאם יש מבצע הוא נכנס, ולא מהסס. ציפיתי לקבל איזו הכוונה אחרי השירות הצבאי. פניתי למדור לחיילים משוחררים, שיעזרו לי להקים עסק שיקלוט את החיילים המשוחררים הבדואים, אבל ההבטחות של התמ"ת ושל משרד הביטחון שוות אוויר. הבטיחו מלגות עזרה בנסיעות, דמי מחיה; לצערי זה לא קרה".
- מצטער שהתגייסת?
"מה פתאום! הייתי מתגייס שוב. אני חושב שכאזרח מדינת ישראל מוטלת עליי אחריות, מוטלת עליי החובה הזו לשרת בצה"ל. ובכל זאת אני אזרח סוג ב'. התגייסתי בשביל להיות כמו כל אזרח בישראל. המדינה צריכה ליישר קו. אני צריך לתת, אך במקביל גם המדינה צריכה לתת. כולנו פה בקורס מרגישים שעד שזה לא קורה אנחנו לא מאמינים. מי יודע, אולי זה בכלל תרגיל. הרי הייתה ביקורת על אנשי עסקים על כך שלא מעסיקים בדואים. אז אולי ייקחו אותנו ואחרי תשעה חודשים יפטרו אותנו כדי לא להפוך אותנו לעובדים קבועים".
לבל מכיל מכחיש את הטענה הזו, כמובן: "אין לנו שום כוונה כזו. אנו משקיעים בעובדים כדי שנוכל להחזיק אותם שנים. יש לנו עובדים שמועסקים עשרות שנים".
ועדיין, דבסאן אופטימי: "כל מי שרצה לעזוב את הקורס, הייתי רץ ומשכנע אותו. יש כאן אנשים שבכוח אנחנו מחזיקים אותם. קשה להם כל-כך הרבה חודשים בלי להתפרנס. לפעמים אנחנו נותנים להם כסף לאוטובוס, לקפה - רק שלא יישברו ויעזבו. יש לי מזל שיש לי אחים שתומכים בי, וגרמתי להם שישלבו את הבית שלהם עם שלי ויפרנסו בית נוסף".
טיפוס כריזמטי; דבסאן, לא סתם, כנראה, הוא דובר הקבוצה. הוא משעשע אותנו בסיפורי חיפוש עבודה, שאלמלא היו עצובים יכלו להצחיק: "שלחו אותי לעבוד בפרקליטות מחוז דרום, כממלא מקום של מישהי שהייתה בחופשת לידה. שלחו אותי לעשות מבחן של נציבות שירות המדינה. עברתי אותו יפה מאוד. אחרי שלושה וחצי חודשים אמרו לי שאני מסיים את התפקיד. אם תהיה עוד חופשת לידה, נודיע לך. אמרתי, 'תודה רבה, אל תקראו לי'. שלחו אותי להיבחן לתפקיד של תחקור הסודנים שמגיעים לכלא. עשיתי ריאיון, התקבלתי, ואז אומרים לי, 'אתה צריך להיות דובר אנגלית, כי האריתראים בחלקם דוברי אנגלית'. אמרתי להם, 'תמצאו לי אריתראי אחד שמדבר אנגלית, ואני אמצא לכם אריתראים שמדברים ערבית יותר טוב ממני'. גם זה לא הלך. פעם נבחנתי גם לעבודה במשרד הפנים שנפתח ברהט. אני מגיע לשם, רואה מישהי עם כאפייה, יושבת. אני אומר לה, מתי התקבלת? מתברר שהיא התקבלה לפני שאני בכלל עשיתי את הריאיון. היא בטוח לא עשתה צבא. מי שקרוב לצלחת במדינה הזו, מי שיש לו קשרים, מי שיש לו דוד במשרד הביטחון, לא צריך אפילו לשלוח קורות חיים. אנחנו, שקרענו את עצמנו, סיכנו את החיים, עלינו מצפצפים".
ורדה דרוקר, מרכזת פרויקט אמץ לוחם באגודה למען החייל, ומי שמשדכת בין החברות לגדודים מכירה היטב את הסיפורים הללו: "התסכול הכי גדול שלהם זה שלא משנה איזה תפקיד הם עשו, הם לא מקבלים עבודה. בצה"ל עוזרים להם להתגבר על הקשיים ומאפשרים להם בצורה שוויונית להגיע להישגים יפים, אבל באזרחות זה לא תופס".
"לא מתחרט שהתגייסתי"
אלוף-משנה וואחיד אל-הוזייל הוא הבדואי הראשון שמונה למפקד גדוד הסיור. הוא גדל ברהט ונשר מהלימודים בכיתה ז'. הוא השלים בגרות במסגרת השירות הצבאי, ועשה תואר ראשון בקרימינולוגיה. אם לתקווה של הלוחמים הבדואים יש פנים, אלו הם פניו של אל-הוזייל.
כשאני שואלת על הקשיים של הלוחמים המשוחררים הוא מסביר בלי היסוס: "לשמחתי יש היום הרבה גורמים שמסייעים לנו לעזור לצעירים מבני המיעוטים למצוא מקומות עבודה. הבעיה שלנו היא שבסוף מי שאין לו 12 שנות לימוד ואין לו מקצוע - אף אחד לא ייקח אותו, ומכאן מתחיל התסכול. אבל משרד התמ"ת וכיל, יחד עם הגורמים הנוספים, מנסים לעזור, וגם האלוף (במיל') דורון אלמוג עוזר. יש מוכנות לסייע, וצריכים להגיד תודה על ההזדמנות".
- הם מאוד סקפטיים. לא מאמינים שבסוף הם ייקלטו בחברות.
"אתה מביא מישהו לשוקת אבל אתה לא יכול להכריח אותו לשתות. אתה לא יכול לעשות בשבילם את המבחנים. את בטוחה שמחר יהיה לך מקום עבודה? ברור שאין ביטחון, אבל בוא נתחיל ממשהו, קודם כול שתהיה הזדמנות, אי-אפשר להגיש להם הכול על מגש של זהב. השכלה זה שורש העניין. העובדה שהם שירתו בצבא לא תעזור לחיילים האלה אם אחר כך אין להם שום השכלה ושום הכשרה. אף מקום עבודה לא יקבל אותם. ולכן מה שעשתה כיל הוא דבר גדול. צריך להגיד תודה גדולה".
כאן צריך לציין כי חלק מהמתגייסים לגדוד מקרב הבדואים הם אנאלפביתים. לכן, ה"המאמץ" הקודם של הגדוד, רון לובש, מנכ"ל משותף של מרקסטון, הקים בשטח הגדוד כיתת לימוד מצוידת. כיל השלימה את המשימה עם חיבור לאינטרנט ועם חמש מורות חיילות שמלמדות את הלוחמים מאפס.
"במשך ארבעה חודשים הם רק יושבים ולומדים", מסביר המג"ד אל-הוזייל. "למי שצריך, אני מאפשר להשלים בגרויות במסגרת הצבא. אין אף גוף שדואג להם ומטפח אותם כמו הצבא".
"הבעיה מתחילה כשהם משתחררים", משלים אותו שגיא בשן, לשעבר כתב ערוץ 2 בדרום, וכיום מנהל התקשורת וההסברה של כיל דשנים, ומי שמוביל יחד עם לבל את הפרויקט לשילובם של בוגרי הקורס בחברה. "לכן חשבנו שצריך לתת להם עתיד אחרי השחרור, וכאן נולד הקורס. המסר הוא שחייל שהיה חיובי או שעשה שירות פיקודי, בסוף גם מוצא פרנסה. אם הם יעברו את הקורס, רובם ייקלטו בחברה. זה ייתן מנוף לגייס עוד אנשים לצבא".
"חשוב שלא ירגישו שזרקו אותם לכלבים", אומר גורם צבאי. "אחד כזה שיוצא החוצה ולא מקבל שום דבר, אומר, בסוף קיבלתי 'זרג'. לעומת זאת, אם הוא יאמר, נתתי לצבא ומלווים אותי, זה משהו שיתפוס. כשאין קשת בחירה, חלקם מידרדרים למקומות של פשע. בסוף השטח הזה הוא שטח הפקר. צריך גם להבין: חלקם גרים בפזורות, לא בכפרים מוכרים, ובכל יום נתון הם יכולים למצוא צו הריסה של הבית שלהם; הם באים, נותנים, מקריבים, ובסוף הם צריכים גם לקבל. לא מספיקה מילה טובה".
"הבעיה הגדולה היא שכשהם משתחררים או יוצאים לחופשה, הם מגיעים לסביבה לא אוהדת", מצטרף אבי שחר, מנכ"ל מפעלי תובלה, חברה בת של כיל ומי שמרכז את פעילות כיל בקרב הבדואים. "ופה אנו נכנסים. אנחנו מעסיקים בדואים כנהגים זה שנים, והם נהגים טובים מאוד. הם משולבים גם בתחום של בקרה בשטח. צריך להסתכל קדימה מה אנו רוצים. אם אנו רוצים חברה פחות ממורמרת, אי-אפשר רק ליילל שזו בעיה ומצד שני לא לעשות כלום. אנחנו הלכנו לעשות".
מפעלי תובלה מקיימת כעת מגעים עם כמה מילואימניקים של הגדוד שהם בעלי רישיון רכב כבד, לצורך בדיקת אפשרות קליטתם כנהגים, ופועלת בשיתוף עם הגדוד להכשרת חיילים כנהגים אפילו במהלך שירותם הצבאי.
מוסא אבו-טהה, 22, הוא נהג של כיל. הוא מסיע במיניבוס את עובדי החברה. גם הוא משוחרר גדוד הסיור הבדואי, המתגייס הראשון מתל שבע. כבר מגיל צעיר רצה להיות חייל. האמין שמי ששירת בצבא מסתדר אחר כך בחיים. בן דודו הוא מנצור אבו-טהה, מתאם פעולות הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. בן דוד אחר הוא נאסר אבו-טהה, שופט מחוזי בבאר שבע, המתגורר בעומר.
אבו-טהה שקל להמשיך בצבא, אבל אז התחתן, ונראה לו מוגזם להשאיר את האישה הטרייה לבד, לפעמים למשך שלושה שבועות.
שבוע אחרי השחרור סיפרו לו בביטוח הלאומי על הקורס שנפתח במכללה. אבו-טהה: "יש שם בדואי אחד שסיפר לי על הקורס. אמר לי, אם תצליח ותעבור אותו, החיים שלך יהיו מסודרים". אז עכשיו גם הוא לומד בקורס.
"הייתי מתגייס שוב בלי לחשוב פעמיים", הוא אומר. "אני גאה בזה, וזה גם מה שאעביר לילדים שלי. אני רק מבקש מהאוכלוסייה שתשפר את היחס. אני מודע לזה שיש אחוז שהם פליליסטים, עושים בלגנים. אני רוצה שיתייחסו למגזר הבדואי כאל מגזר שיש בו הרבה אנשים שיכולים לתרום".
פרויקט אמץ לוחם - נותנים חסות ליחידות בצה"ל
פרויקט אמץ לוחם של האגודה למען החייל מתקיים זו השנה השביעית. במסגרת הפרויקט, יוזמת האגודה חיבור בין חברות עסקיות ותורמים מהארץ והעולם לבין היחידות הלוחמות בצה"ל. היחידה המאומצת מקבלת סל רווחה בהיקף של 100 אלף שקלים, והחברות והתורמים מתחייבים לסכום זה למשך שלוש שנים. התרומה משמשת למימון פעילויות הרווחה השונות של היחידות.
מאז תחילת הפרויקט הועברו ליחידות צה"ל השונות כ-72 מיליון שקלים. עוד כ-2.3 מיליון שקלים, בכסף ובמוצרים, הועברו כתרומות נוספות (מעבר למענק של 100 אלף שקלים). מלבד התרומה הכספית, מעודדת האגודה את היחסים בין החברה התורמת לבין היחידה המקבלת. בין היתר משותפים הלוחמים באירועים של החברות כמו ימי ספורט, טיולים וימי כיף; מתקיימת פעילות משותפת למען הקהילה; ולוחמים מועסקים בעבודה בחברות במסגרת חופשה מיוחדת.
במסגרת הפרויקט יש כיום כ-140 פעולות "אימוץ" של חברות ותורמים פרטיים מהארץ ומהעולם, המאמצים 158 יחידות. מרבית התורמים מחו"ל (37) הם מארצות הברית, שניים מהתורמים מאנגליה, ותורם אחד ממקסיקו.