בכניסה למחלקה לאמנות במכללה האקדמית ספיר ניצבת קוביית בטון בגודל חדר קטן. זו לא יצירת אמנות אלא מרחב מוגן. ככה זה כשלומדים בשדרות. ביום הפתיחה של תערוכת הבוגרים בשבוע שעבר לא העיב אף "צבע אדום" את שלוות המדשאה לעת שקיעה. 8 בוגרות קיבלו בהתרגשות את תעודת הסיום בתום 4 שנות לימודים, ולצידן קיבלו לא מעט סטודנטים מלגות הצטיינות מאגודת הידידים החמה והפעילה של המחלקה. בשנה הבאה יקבלו את התואר כבר 20 בוגרים.
"האמנות היא נייר הלקמוס של החיים", כתבה לבוגרות האמנית מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות, חברה ותרבות בספיר. שמיר היא תחנת כוח בגוף אישה, המניעה את המחלקה ומושכת אותה למחוזות הצלחה ונראות חשובים.
מתח אמנותי
שמיר הצליחה לא רק לייצר תוכנית לימודים מצוינת, עם מרצים ממיטב האמנים והאוצרים בארץ, אלא ליצור רשת תמיכה, שמאפשרת לבית הספר להתפתח ונותנת לסטודנטים הזדמנות לעבוד ברצינות.
את התערוכה אצרו נעמי אביב ודני יהב בראון, מסגל בית הספר, ובהתייחסה לעיסוק באמנות במיוחד בתנאי מתח, אמרה אביב, בפרפראזה על דברי היפוקרטס: "החיים קצרים ועל כן אמנות".
פרויקט הגמר של יקירה גרביץ מורכב מפסלונים המוצגים כבודדים ובקבוצות, שכובים על מצע קטיפה או ניצבים על מדפי עץ כממתינים לרסטורטור שיבוא ויציל אותם. אלו הן יציקות גבס, חול וחימר, לתבניות שיצרה מבובות. אולם בתהליך היציקה, ושמא בתהליך מאוחר יותר של גריעה, נפגמות הבובות והופכות לשרידים ארכיאולוגיים מדומים מערש תרבות בדויה. תרבות הצריכה והפלסטיק מגולמת בברבי ערופת ראש או קטועת זרוע, כמתחרה אפשרית לפסלי ונוס ואפולו שהשתמרו מיוון ומרומא.
לימור אברהם בחרה בציור קלאסי של טבע דומם או של דמויות בני משפחתה. לאחר הוכחת יכולת טכנית מעולה בציור שמן מדויק, היא יוצרת שיבוש במעין מחווה לעידן הדיגיטלי ומורחת את קווי הצבע כהפרעה סטאטית. באחד מציוריה היא מציגה שקית ניילון שחורה עמוסת פסולת נייר גרוס כשהיא מרחפת באוויר, בנוף שמים תכולים. קשה שלא להיזכר בטירה המרחפת על סלע בודד של רנה מגריט, מגדולי הסוריאליסטים. ואכן יש סוריאליזם והומור דק בציור של אברהם, לצד רצינות ראויה.