1. בימים כתיקונם, משחק של אלופת ישראל במוקדמות ליגת האלופות היה מושיב מול המסך, אם לא חצי מדינה, אזי לפחות את אוהדי הכדורגל שכבר יותר משבועיים, מאז תם היורו, נאלצים להתעסק בזוטות כגון משפחה או פרנסה. אלא שהפעם, לפני המשחק של קרית שמונה הערב (ג', 20:30) מול ז'ילינה הסלובקית, רמת העניין נמוכה. לראייה: עד לשעת צהריים היום, אף ערוץ טלוויזיה אפילו לא טרח לרכוש את זכויות השידור של המשחק, עד שערוץ הספורט הרים את הכפפה.
יש לכך כמובן לא מעט סיבות אובייקטיביות: ק"ש מעולם לא עניינה באמת, אלא רק כמה מאות אנשים, ואולי גם זה מוגזם - כי למרבית משחקי החוץ שלה, אפילו בעונת אליפות היסטורית, הגיעו רק כמה עשרות. גם במשחקי הבית, על-אף שהבעלים איזי שרצקי קבע מחירי כניסה מגוחכים כדי למשוך קהל, הטריחו את עצמם לאצטדיון לא יותר מכמה אלפים בודדים, וגם אלה רק בתנאי שסופרים גם את אוהדי הקבוצה היריבה.
הרבה דברים אפשר לקנות בכסף, כולל אליפות בליגת העל, אפילו אם במקרה של קרית שמונה לא מדובר על כסף גדול (תקציב משוער: 20 מיליון שקל). פופולריות ואהדה ציבורית נרחבת? את זה אי אפשר להשיג מהמדף במכולת.
2. המינוי של גילי לנדאו למאמן קרית שמונה עוד עשוי להתברר כהברקה, אבל בינתיים הוא נראה תמוה: אנא יגייס הקורא הנכבד את כל תעצומות הזיכרון שלו ויואיל לומר מתי בפעם האחרונה מונה מאמן של הקבוצה במקום האחרון בליגה, למאמן האלופה? גם מי שיטען שזה לא הוגן לבוא חשבון עם לנדאו על כך שסיים במקום האחרון עם הפועל פ"ת המוכה והחבולה, יתקשה להיזכר בהישגים יוצאי דופן בקריירת האימון שלו הגם שהיא נמשכת כבר קרוב ל-20 שנה. אליפויות? גביעים? לא ממש. פיטורים? דווקא כן.
דבר אחד קשה לקחת מלנדאו: הוא אחד האנשים החביבים ביותר בכדורגל הישראלי. הוא רהוט, מרואיין טוב, שומר על קור רוח ואפילו על חוש הומור. למעט הפנאטים שבאוהדי מכבי ת"א שעדיין זוכרים לו את השער שכבש ביד, אני בטוח שאין לו אויבים בכדורגל. את קריירת האימון של לנדאו, לפחות לפי שעה, ניתן לסכם בשתי מילים: בחור טוב.
אני לא משלה את עצמי שמה שידוע לי על כדורגל בכלל ועל גילי לנדאו בפרט, חמק איכשהו מעיניו הבולשות של שרצקי, אחד האנשים המנוסים והחדים בכדורגל הישראלי. גם הוא יודע לבטח מה מעלתו העיקרית של המאמן החדש שלו, ובינינו, בדיוק בגלל זה הוא גם החתים אותו.
3. העונה האחרונה של שרצקי והמועדון שלו היתה מוזרה: עד שני שלישים של העונה, ריצת אמוק מטורפת אל תואר האליפות. מהרגע שבו היה ברור שהתואר יהיה של ק"ש, ריב מתוקשר ובעיקר מכוער בין הבעלים למאמן שלו. נכון שליחסים בין שרצקי לרן בן שמעון היסטוריה ארוכה. נכון שהבעלים מחל על מה שנראה לו בשעתו כבגידה (המעבר למכבי ת"א). אבל בכל זאת, התחושה לאורך כל העונה האחרונה היתה שבק"ש, בעל המאה רוצה להיות בעל הדעה גם בתחום המקצועי.
אפשר שלעולם לא נדע מה גרם לבן שמעון לארוז מזוודות ולא להמשיך בצפון במה שעשויה להיות עונת ליגת אלופות היסטורית ומשתלמת כלכלית. אפשר בהחלט שהבין שהוא לא יכול להיות היס-מן ששרצקי מחפש. ואולי מצא אותו בדמותו של לנדאו - אחד שאמור להוקיר לו תודה גדולה על ההזדמנות שנתן לו להוביל קבוצה אלופה, רגע לפני שהתחיל לבדוק כמה משלמות קבוצות מהלאומית.
4. הבעיה היא שאי אפשר לכתוב על שרצקי מילת ביקורת, מבלי להתפעל ממנו ומתרומתו הגדולה לקהילה בקרית שמונה, ולא רק בקבוצת הכדורגל. האיש הוא פילנתרופ, אפילו צדיק, מי שמשקיע מזמנו, מרצו וכספו, במקום שנדמה שאפילו מדינת ישראל נסתלקה ממנו. למועדון אין זכות קיום בלעדי האיש.
בפעם האחרונה שבה החליף בעלים מאמן בכיר במאמן אחר שברזומה שלו ירידת ליגה, זה היה כשגיא לוי הגיע להפועל חיפה במקום אלי גוטמן, בתום שנה לעונת האליפות ב-1999. לא בכדי נמתח קו ישר בין השניים: גם אז היה מדובר בפילנתרופ, שלקח קבוצה קטנה והפך אותה לאלופה בתוך כמה שנים. כמובן שלאור אחריתו הטראגית של רובי שפירא, צריך לומר גם "להבדיל", ולאחל לשרצקי שנים רבות של עשייה ורווחה.
באותה נימה, אפשר גם לאחל לאוהדיה המועטים של ק"ש, שמי שנתן ברוחב לב, לא יתברר גם כמי שלקח, מחמת האגו.