בשבוע שעבר התקשר אליי חבר ילדות מבועת ושאל אם אמנון דנקנר, שריצד באותו יום בטלוויזיה וחרך את סביבתו בלהבות חרון קדוש, הוא אמנון דנקנר שהיה חברי הטוב.
האמת היא שהייתי צריך לחשוב רגע. מאז ימי שלטון העריצות של דנקנר ב"מעריב" נכרך בעיתון דנקנר נוסף, אבל מיד התעשתי ועניתי ב"הן" נחרץ שאפילו שמץ של היסוס, פקפוק או חרטה רטרואקטיבית לא נכרכו בו.
דממה מעיקה נשבה לעברי מצדו השני של האטלנטי. "הלו?", שאלתי, "יהודה, אתה שם?", "כן", ענה חברי, גבר תמים וישר-דרך, "זה מה שחשבתי, אבל קיוויתי שאולי זה לא הוא".
האמת, שבאותו רגע לא הבנתי את הקולב לדיון. מה שרואים משם לא שומעים מכאן. "שמע", אמר חברי, "אינני מכיר את האיש, אבל כרגע צפיתי במחזה אימים שכמותו לא ראיתי בחיי. אני עדיין רועד בכל הגוף".
לבקשתי הוא סיפר לי מה קרה, מי נגד מי ומה דנקנר עשה שגרם לו להתקשר אליי. אחרי שהפנמתי אמרתי לו: "לא ראיתי את דנקנר 6 שנים לפחות, כך שאין לי עמדה עדכנית בעניין מראהו. לגבי תוכן הדברים, יחסית לדנקנר זו תגובה כמעט מתונה. שמעתי אותו אומר דברים שהיו גורמים לאנשים חלשים ממני לשלוח יד בנפשם, אבל אין לי צורך דחוף לחזור עליהם באוזניך. באשר לי", הוספתי, "ההיסטוריה שלי בבחירת חברים אינה דבר שאפשר להתגאות בו".
האמונה הסהרורית
יומיים לאחר מכן היו מי שבחרו לכתב אותי אינטרנטית עם העימות הטלוויזיוני בין דנקנר לדן מרגלית (על רקע זיכויו של אולמרט). אם למחזר קלישאה נוספת: פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה.
למרות שניתקתי אחרי 5 דקות, מכיוון שארוחת הצהריים טיפסה חזרה במעלה גרוני, נותרתי המום. נרעש הוא מונח מדויק יותר. הקרנף הצווחני, הדיקטטור האידיאולוגי, הדמגוג האלים והדוגמן האולטימטיבי של הישראליות המכוערת, היה חברי הקרוב ושותפי לטור משותף בשני עיתונים.
זה אדם שהעברתי במחיצתו כ-10 שנים שבהן הייתי איתו יותר מאשר עם משפחתי. זה העיתונאי שעבר על גבי לעריכת "מעריב", והדבר הראשון שעשה היה להתעלל בי, למתוח את סבלנותי ולגלגל אותי מכל המדרגות ברחוב קרליבך. אינני יכול להתבונן בו מבלי להסיק מסקנות מרות לגבי עצמי.
זה לא העניין עצמו שכה מטריד אותי. לא הנאמנות הפבלובית לאולמרט. לא הקריאה המתריסה להתאבדות פרקליט המדינה משה לדור (בעקבות זיכויו של אהוד אולמרט, בשבוע שעבר, בפרשות שחיתות שבהן הואשם ראש הממשלה לשעבר, התראיין אמנון דנקנר לכלי תקשורת ואמר ש"פרקליט המדינה משה לדור צריך להתאבד"). לא חשבון הדמים עם מרגלית והבמה שהתקשורת מוכנה להעניק לו. אפילו לא הכיעור הפנימי. זאת ההשתקפות של הישראליות ועתידה הלא ברור, כפי שהיא עולה מהעניין הרגעי שדנקנר מסוגל לעורר כל אימת שנחה עליו הרוח.
האיש הזה הודח מחברת בני אנוש לא פעם ולא פעמיים. כשהוא כרע תחת המפלה הציבורית שהייתה פרשת בן-אמוץ, היה זה דן מרגלית שהקים אותו ממיטת חוליו והזמין אותו להשתתף ב"פופוליטיקה", שהושקה באותם ימים. דנקנר נשבע שלעולם לא ישכח למרגלית את חסד הצלתו - והנה הוא מקלל אותו בפרהסיה. דעתי על מרגלית ירודה למדי, אבל דנקנר חייב לו את הקריירה שלו.
זאת לא האמונה הסהרורית שאולמרט עשוי לעשות קאמבק פוליטי כשהוא נישא על כידונו של דנקנר. זאת העובדה שלדנקנר יש בנים ונכדים ומשפחה גדולה, כולם מיטיבי קרוא וכתוב, והמחשבה עליהם יושבים מול הטלוויזיה בבית וצופים בסבא בועל את הטעם הטוב ואונס את התרבות התקועה במרום גרונו, היא שנוראה בעיניי.
פעמים רבות אני חושב על הסיבות שהניעו אותי להגר מישראל. אף אחת מהמחשבות הללו אינה פוסחת על דנקנר. מי שישן עם כלבים מתעורר עם פרעושים, ואני, לגנותי, ישנתי עם כל-כך הרבה כלבים, שלא הייתה לי ברירה אלא לעזוב ולעבור דרך המקווה שדרכו עוברים בכניסה לקיבוץ נגוע בדלקת הפה והטלפיים.
האיש הזה היה חלק מחיי ומחיי משפחתי שנים רבות מדי. אין בוקר שבו אינני מברך על הכוח שהיה לי להרחיק את עצמי ואת ילדיי מהגיהינום הקיומי ששמו אמנון דנקנר.