ביקור בתערוכת הבוגרים של המדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית ברל הוא טיול בקמפוס הטובל בטבע. שיטוט בין בניינים, חדרי סטודיו, כיתות ואולמות שהוסבו לחללי תערוכה, וכל אחד מהם מנסה להפוך לרגע לעולם ומלואו. יש מקרים שבהם הקסם "עובד" והכניסה לחדר מעבירה את הצופה למצב תודעתי חדש או מרעידה בו נימי רגש. במקרים אחרים האמנות נותרת מרוחקת, מנוכרת או אולי פשוט מוכרת מדי.
תערוכת בוגרים היא גם סיום מסע עבור 52 הבוגרים שלמדו במקום ארבע שנים. אגרו יידע, חידדו כישורים וספגו ביקורת. הקו המשותף לכולם חבוי בניסיון למצוא את קולם ואת דרכם בבליל הקולות והעקבות שהותירו דורות של אמנים. 100 שנות אמנות מודרנית ו-50 שנות פוסט-מודרניות מותירות קרקע פורייה לצמוח עליה, אבל גם קושי גדול לחדש ולהרשים.
אוצרי התערוכה, האמנים ארז ישראלי וברק רביץ, עשו עבודה טובה בהצבת "תערוכות היחיד" של הבוגרים השונים ומיקומן, כשהן מקיימות קשר-עין ודיאלוגים ביניהן ולא מאפילות זו על זו. ישראלי ורביץ מציינים, כי התערוכה מציגה "התכנסות אל הפרטי, נקודות תצפית אישיות וזהירות אל פלחים מצומצמים של החיים".
אך לדבריהם - "גם אם נדמה כי העבודות מפנות עורף אל המציאות האלימה שבחוץ, מבט משתהה יגלה אותה במקרים רבים רוחשת מתחת לפני השטח.
"האלימות מיוצגת לרוב בריחוק מכוון, אשר מושג באמצעות יד יציבה על הדק המצלמה המתעדת, על ידי מיסוך דימויי כוח ומלחמה בג'סטות ציוריות, שימוש מניפולטיבי בצילום מן העיתון, בימוי מגושם של פעולות כמו-טרור, משחקי הרג בבובות, ביות של אסונות ומהומות אל תוך הסלון, קישוט יתר עד כדי בלהה, הטמעת החד והפוצע בחומר רך".
נאיביות נבואית
בחדר מעוגל יצרה דפנה סטרץ ציור קיר מלוא הקירות. מפגן צבעוני ברישום וצבעי מים עזים, ובו גודש נופים, אירועים ומראות שדרוש מבט שני ושלישי כדי לעמוד על טיבם.
הצבעוניות מזכירה את ציורי גוגן בהאיטי, הגודש של עלווה ודמויות אדם נראה כמעט נאיבי, והבחירה בחלל כמעט עגול קירות מעלה מחשבה על ציורי מערות.
אך מה שנראה בתחילה כהמולה אנושית יומיומית, רוויית צבע, פסיכדלית ועשירת נוף, מתגבש בחלקים ממנו לכדי סצנות לוהטות של מחאה והפגנה - באחת מהן נראה לפתע אדם בוער, דימוי שכמעט הועתק ממציאות החיים הישראלית בשבוע האחרון.
אמנדה מל מציגה "חדר מצורעים". החוויה בחדר נעה בין תחושת פולחן במוזוליאום גדוש באמונות טפלות לבין חדר פוחלצים במוזיאון טבע. עבודתה מצטטת אמנים כמו מאוריציו קטלן ודמיאן הירסט, ועושה שימוש רב בחפצים מן המוכן (רדי מייד), בובות וחומרי יצירה פשוטים, היוצרים מראה מלעיג במידת מה על "רצינות" המיצב.
יעל שאנן מציגה סדרת צילומי דיוקן בשחור לבן הממוסגרים בקופסאות אור, ועל גבי כל אחד מהן רישומי קו של האמנית המוחקים את תווי הפנים ובו-זמנית מדגישים את נוכחותם. את חוטי החשמל המוליכים את האור בחרה שאנן להדגיש ולא להצניע, כך שהיא מנכיחה את הקשר הסמוי בין "בני אדם".
מיצב הווידיאו של ציון אברהם חזן מורכב משני סרטים המוצגים "גב אל גב", ובהם תנועת מצלמה ברדיוס עגול חושפת מראות עירוניים מוכרים - ממוזיאון תל-אביב ועד בית אל-על, למשל - שמעל כולם מתנוסס וחולש "מגדל מרגנית", מגדל התקשורת בבסיס הקרייה. מעין מגדל אייפל צבאי שהפך לטוטם העירוני של תל-אביב בעיני האמן. באחד הסרטים שרה מקהלת גברים עממית שיר אהבה ל"מרגנית", ואילו בשני מייצר האמן דמעות מלח ומוחה אותן מעיני האיל בפסל "עקידת יצחק" של מנשה קדישמן המוצג ברחבת מוזיאון תל-אביב לאמנות. העבודה מעלה לדיון זוויות שונות ביחסים שבין המוזיאון לבסיס הצבאי הסגור שמולו ובין "מגדל השמירה" למציאות האורבנית, כמו גם בין האמנות לעיר ולאנשיה.
תערוכת הבוגרים תיפתח הערב (18.7) ותוצג עד 1.8 בקמפוס המדרשה לאמנות בבית ברל. א'-ה' 12:00-20:00, שישי 10:00-12:30