כשאתה מבקש שלום, שום פיגוע לא ירתיע אותך. וכשאתה מבקש מלחמה, כל דבר יהיה תירוץ טוב כדי לפתוח בה.
הבוץ הלבנוני
ב-3 ביוני 1982, בדיוק לפני 30 שנה, נורה ונפצע קשה שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. שר הביטחון אריאל שרון, שחיפש את התירוץ לצאת ל"מבצע שלום הגליל" כנגד מפקדות אש"ף בדרום לבנון - מצא אותו.
אז מה אם אש"ף כלל לא היה מעורב בהתנקשות אלא דווקא הארגון הקיקיוני של אבו נידאל שהתנגד לאש"ף? שרון לא נתן לעובדות לבלבל אותו, הוא הרי תיכנן בכלל להחליף את המשטר הלבנוני במשטר נוצרי פרו ישראלי - וזינק על ההזדמנות. בואו נלך על זה. בואו נפתח ב"מבצע".
את ההמשך כולנו יודעים: מלחמת לבנון הראשונה גבתה מאות הרוגים ישראלים, סיבכה אותנו בבוץ טובעני, ובמקום אש"ף קיבלנו את ארגון חיזבאללה.
ב-18 ביולי 2012, אתמול, בשתי מדינות שונות, קרו שני אירועים שונים: פצצה התפוצצה בתא המטען של אוטובוס תיירים בבולגריה והרגה שבעה תיירים, שישה מהם ישראלים, ופיצוץ בדמשק חיסל את בכירי המשטר הסורי.
ובדיוק כמו לפני 30 שנה, מערכת הביטחון, שאין לה שמץ של מושג מי ביצע את הפיגוע בבולגריה (וגם לא מי עומד מאחורי הפיגוע בדמשק), ומחפשת את התירוץ לשוב ולפלוש ללבנון, "לתקן" את פיאסקו מלחמת לבנון השנייה - מצאה אותו.
יואב לימור בשירות האדמו"ר
יואב לימור כותב הבוקר (ה') ב"ישראל היום" את הטקסט הלא ייאמן הבא: "צמד הפיגועים אתמול, בצמרת השלטון הסורי ובאוטובוס הישראלים בבורגס, עשוי לחייב את ישראל לקבל בקרוב, אולי בתוך ימים, החלטה קשה: אם ליזום מהלך התקפי בלבנון". לא פחות ולא יותר.
הסיבה, לפי לימור: חשש מקריסת המשטר בדמשק ומהעברת אמצעי לחימה מתקדמים ללבנון. כלומר, הפעם זה "חשש". בגלל "חשש", מחברים שני אירועים שאין ביניהם שום קשר ומבעירים את כל המזרח התיכון.
קודם, היה "חשש" מאיראן. עכשיו, יש "חשש" מלבנון. אם בכל פעם שהיה "חשש" היינו יוצאים למלחמה, היינו תקועים במלחמה ארוכה ומתמשכת כל ימי חיינו.
רגע, זה לא מה שקורה? רגע, זו לא "המציאות" שבה אנו חיים?
רגע, ומי יוצר אותה? ומי יוזם אותה? ומי אחראי למציאות הזו? ומי מבקש שהיא לא תשתנה?
הביטו בטקסט ותגלו את התשובה העגומה.
התשובה הזו, האפקט הפבלובי הזה, אינם חובת-מציאות. זה לא תמיד היה כך.
החזון של יצחק רבין
אתמול מלאו 18 שנה לפיגוע התופת בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. זה היה אירוע קשה ומזעזע במיוחד, שגבה מחיר כבד ובלתי נתפס: 85 הרוגים ו-330 פצועים. בניגוד לפיגוע בבולגריה, גם היתה כתובת ברורה: ארגון חיזבאללה טען שהפיגוע בארגנטינה, אחד מתוך שניים, בוצע בתגובה לחיסולו של עבאס מוסאווי בידי צה"ל בפברואר 1992.
אבל ראש הממשלה באותו זמן לא התכונן למבצע ולא איים בפלישה ובעיקר שמר על קור רוח. אולי מפני שקראו לו יצחק רבין. גם שר הביטחון לא אץ להתראיין ולאיים. אולי כי גם לו קראו יצחק רבין. רבין, בניגוד מובהק לצמד שמנהל היום את מדינת ישראל, היה איש שלום אמיתי. שבע מלחמות וקרבות, מפוכח ומנוסה, הוא חיפש את השלום כהחלטה אסטרטגית מחושבת ולא מתוך היסטריה. גם מול פיגוע נוראי בארגנטינה, וגם בעקבות פיגועים נוראיים לא פחות בישראל, רבין היה נחרץ בקרב על השלום.
בסרט הזה כבר היינו ב-1982. וגם ב-2006.
מצער ומטריד ולשוב לגלות שבמקום שהמנהיגים שלנו ישמרו עלינו, אנחנו צריכים לפקוח עין ולשמור עליהם שלא יעשו שטויות.