"הכבוד של פריצי", ה' 23:55, "הוט פריים"
מוכרחים לפתוח במחמאות לערוץ הזה, שמאזן במעט את הפער בין הסרטים הגרועים שמשודרים ברוב ערוצי הסרטים של הכבלים, לעומת אלה של הלוויין, שכן עוד לפני שנגיע לכבוד של פריצי, אפשר יהיה ליהנות (22:00) מ"כלבי הקש", סרטו הבוטה והמצוין של סם פקינפה בכיכובם של דסטין הופמן וסוזאן ג'ורג'. עכשיו לפריצי ולכבודה האבוד: ג'ק ניקולסון הוא מחסל מקצועי ששייך לאחת ממשפחות הפשע הגדולות של המאפיה האיטלקית. קתלין טרנר היא פאם-פטאל, אבל גם רוצחת שכירה. נו טוב, צריך הרי להתפרנס ממשהו. אנג'ליקה יוסטון היא האקסית הנקמנית של ניקולסון, מבולבלים? לא רק אתם, גם ניקולסון עצמו, שהולך ונשבע בקסמיה של טרנר, אותה הוא אמור לחסל במצוות המשפחה הלוחמת.
הקונפליקט של ניקולסון, שמתעצם ככל שמעמיק הרומן הלוהט בינו לבין האובייקט הבלונדיני שהוא אמור לרצוח, מצליח לא רק למתוח, אלא גם להצחיק מאוד. אמנם חלק מההומור התיישן ב-27 השנים שחלפו מאז הופק הסרט הזה, ועדיין, קשה לדמיין רגעים קומיים בסרטי מאפיה (כמו אלה שמספק ג'ון פשי למשל ב"החבר'ה הטובים" של סקורסזה, הוותיק ב-15 שנה מ"הכבוד של פריצי"), בלי הישענות על הסרט הזה (שבעצמו נשען על קלאסיקות שמערבות את שני הז'אנרים כמו "חמים וטעים" למשל).
כלומר, יש כאן גם אבן דרך קולנועית, שבכלל לא ידעה שהיא כזאת, גם סרט מהנה למדי, וכמובן - גם ג'ק ניקולסון. מה עוד נבקש בפתחו של סוף-השבוע?
שלום עולמי
"מלכות יופי עושות בושות", ו' 19:50, ערוץ !E
בתוכנית הזאת נתקלתי עת שודרה לראשונה לפני יותר משנה, אך כיוון שאני חושש שהערוץ הזה אינו אפילו בגדר ברירת-מחדל למרבית הקוראים, יש סיכוי שאולי החמצתם אותה, וחבל. לא מפני שמדובר במאסטר-פיס טלוויזיוני, אלא מפני שהיא מציגה מלכות-יופי כבני אדם. גם מי שלא מתנגד עקרונית לקיום תחרויות יופי, לא יכול שלא לסלוד מכוונת המארגנים להראות לנו שלמתמודדות יש גם יופי פנימי.
אחת רוצה להביא שלום עולמי, השנייה להיות וטרינרית ולהציל לווייתנים מכליה, שלישית רוצה לאמץ יותר תינוקות אפריקנים מבראדג'לינה ומדונה גם יחד ועוד.
מצג שווא
זה לא הסיפור של מלכות היופי שיוצגו בתוכנית הזאת. כאן יש כאלה שזכו בתואר ונתפסו בעין המצלמה כשהן משתכרות, משתמשות בסמים, או אפילו סתם מפקירות את גופן לאיזה ירחון פורנוגרפי. בינינו? למרות המוסרניות האמריקנית הנלוזה שמנסה להראות לנו איך הצעירות האלה מבזבזות את הקרדיט שניתן להן, בעיני זה עדיין טבעי יותר, ואולי אפילו פחות נצלני ממצג השווא של הוליווד החסודה שמבקשת לתעל את הצעירות הנאות אל פס הייצור ההמוני שלה.
ת"א של מטה
"אלנבי", ש' 22:20, ערוץ 10
לפעמים קשה לעבד ספרים לסרטים או סדרות טלוויזיה. קשה שבעתיים לעבד ספרים מצליחים: ההיסטוריה של הטלוויזיה והקולנוע מלאה ברבי-מכר שהסעירו קוראים רבים, אך היו לסרטים כושלים. אלא שבעשור באחרון, אולי מפני שרוב הסופרים גדלו בחברה שבה הטלוויזיה היא מרכז הכובד של הבית, מיטשטשים ההבדלים בין ערוצי התקשורת: ספרים רבים, במיוחד רומן אורבני כמו "אלנבי" של גדי טאוב, נקראים כבר מראש כאילו היו סרט או סדרת טלוויזיה, מה שמקל מאוד על הפיכתם לכאלה. אני מודה שלא אהבתי את "אלנבי" כספר, וכאן אולי גם מקור הבעיה הסובייקטיבית שלי עם הסדרה (לפחות על-פי הפרק הראשון שלה): כמו רוב צרכני התרבות, גם אני מעדיף דמויות לא מושלמות, פגומות. אלא שאצל טאוב הדמויות הולכות עוד צעד אחד קדימה, לעבר התהום: הן דפוקות ומעוותות כל-כך, עד שקשה לי להזדהות. יצר של הרס עצמי במידה סבירה עוד אפשר להבין, אבל מי שנדפק פעם אחת וכבר לא יכול להיגמל, כמו ששר מאיר אריאל המנוח (שהשבוע מלאו 13 שנים למותו) מאבד אותי בערך אחרי הפעם השנייה.